הסימפוניה האחרונה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1557
הסימפוניה האחרונה
על גלות הנעימה מהסימפוניה
שנים רבות ארך חיבור הסימפוניה הראשונה של ברהמס והשתהות זו מתורצת עד היום בהיסוס שהיה לברהמס לכתוב סימפוניה אחרי ההישג של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, בשל "הצל הענק" שהטיל בטהובן. הסימפוניה האחרונה של בטהובן היתה לאמת מידה כה תובענית שדורות של מחברים התמהמהו מלחבר יצירה מסוג זה בשל החשש מכך שיהיה בדבר משום התיימרות להגיע לגבהי היצירה הבטהובנית. מעניין, בהקשר זה, שהעולם המוסיקלי שהתקיים במאה ה19 היה כזה שבו היתה כל יצירה רצינית נבחנת באופן יסודי על ידי מגדירי איכות, שהחזיקו בידע מקצועי כזה שאיפשר להם לערוך השוואה מסוג זה.
דבר זה הביא לכך שאף כי במאה ה19 נכתבו כמה סימפוניות טובות בעלות ערך לא מבוטל, כמו אלה של ברליוז, ביזה וצ'ייקובסקי, ובתקופת המעבר שבין מאה זו למאה ה20 פעלו שני המחברים שנחשבים לגדולי המחברים האחרונים של הסימפוניות הרומנטיות - ברוקנר ומהלר - אין, למעשה, בידי המוסיקאים של היום היכולת להעריך כראוי את היצירה הסימפונית. דבר זה לא נגרם רק מהבעיה של ההשוואה לרמה הבטהובנית אלא מחדירה של פילוסופיה אסתטית שבמונחים מושאלים ניתן לראותה כחדירה של ערכים פוסט-מודרניסטיים לעולם המוסיקה. דבר זה הוא שהביא, כנראה, לכך שבימינו אין איש מעז לקבוע את איכותה של יצירה מוסיקלית, כדי שלא יאשימוהו בהתיימרות להחזקה בידע אובייקטיבי בתחום זה שנתון, לפי הפילוסופיה החדשה, לשליטה של טעם סובייקטיבי.
זמן לא קצר שלטה בכיפת החיבור המוסיקלי ברוסיה קבוצת מחברי סימפוניות שחוזקה, מן הסתם, בגלל המשטר שהקפיד שהמוסיקה המחוברת לא תהיה חסרה לחלוטין נעימה, אך מכיוון שהביקורת המקצועית לא קיבלה את המבקרים של הק.ג.ב. כסמכות אמנותית ראויה, נדחקו במאה ה20 מלחינים מתקדמים מחברי סימפוניות כמו פרוקופייב או שוסטקוביץ' למעמד שנוי במחלוקת - ואף מחברים בעלי רוח מסורתית יותר כמו סיבליוס, נילסן, גלזונוב וגלייר, שכולם חיברו מספר לא מבוטל של יצירות בתחום זה, מוכרים על ידי מאזינים שאוהבים את המוסיקה שלהם, אך מבלי ליהנות מעדיפות של ביקורת אובייקטיבית כלשהי.
עם זאת, קיימת בין המאזינים של היום למוסיקה הקרויה "קלאסית" חלוקה ברורה בין חיבוריהם של מחברים כמו גריג, רודריגו וחצ'טוריאן לאלה של סטרווינסקי, קופלנד או אייווס, כשהאחרונים מקבלים יחס מכובד יותר בין מוסיקאים מקצועיים מהראשונים, השומרים אמונים לנעימה היפה. ואף כי מלחינים אלה חביבים על המאזין, מורעלת מבחינה רעיונית מערכת הביקורת המקצועית הקיימת בעולם המוסיקה העכשווי, שבו נעשתה כבר דחיית הנעימה הערבה לאוזן על יסוד ההנחה שאין לה מקום במוסיקה רצינית.
ולא מן הנמנע שסילוק הנעימה הנעימה לאוזן מעולם החיבור המוסיקלי הרציני, היא אחד מהמאפיינים המובהקים של אמת המידה העכשווית, אשר לאורך כל המחצית השניה של המאה ה20 לא איפשרה - ואיננה מאפשרת עדיין - לשום סימפוניה טובה באמת להופיע באולם הקונצרטים, שבו – אם וכאשר חפץ מישהו להאזין לסימפוניה נעימה לאוזן – שולפים מהמחסן שוב סימפוניה של היידן או של מוצרט ואולי גם את הבלתי גמורה של שוברט...