גאווה לאומית

 

גאווה לאומית

 

כן, יש מן הגאוה במחשבה על ספינה עמוסת ציוד הנושאת דגל ישראל המגיעה לנמל תורכיה יום אחרי רעידת האדמה וכל העומדים בנמל מוחאים לה כפיים בתודה.

אך אני רוצה להיות גאה באמת; אני חושב כמה גאה הייתי אם היתה ישראל מדינה חפשית, שלא בוזזת את תושביה ונוטלת מהם בעל כרחם את רכושם כדי לתיתו לזרים, ואשר מאפשרת להם תנועה חפשית. אז היינו רואים שיירה ארוכה מאד של ספינות ומטוסים פרטיים עמוסים באמצעי עזרה ואספקה. שיירה כזו, הזורמת ממדינה חפשית ועשירה ביותר, באופן התנדבותי לגמרי, היתה מעוררת בי גאוה לאומית שלמה ואמיתית: הייתי אז גאה על כך שאני משתייך לחברה יצרנית אשר נוהגת בבני אדם כבבעלי זכויות ואשר כתוצאה מכך הם יכולים ומעוניינים לסייע לבני אדם נזקקים מתוך רצון, כבני חורין.

במצב הקיים, שבו שולחת מדינת עבדים אחת את עבדיה המאמינים כי הם בני חורין עם שלל גזילתה מהם ועל יסוד החלטה שלא נתנה להם את הזכות להשתתף בה, לחלק את רכושם הדל ממילא לאנשים שממשלתם פוגעת בהם לא פחות, כדי שהעריצים יזכו בתהילה שאין הם ראויים לה על חשבון רווחתם של נתיניהם הנגזלים, אין שום סיבה לגאווה; כל מחיאות כפיים, תשואות, זקיפות קומה או תהילות ותשבחות אינם אלא עלי תאנה המסתירים מאחוריהם את סבל הנבזזים, את טפשות הנתינים ואת העוול שנעשה על ידי הטפשים והנוכלים משני הצדדים.