תירוציו של גזלן

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 703

תירוציו של גזלן

על חוסר שוויון צודק

רבות מהטענות המושמעות לאחרונה על ידי מפגינים באתרים שונים נגד מדיניות הממשלה קובלות על אי השויוניות הננקטת על ידי הממשל בתחום זה או אחר כמו, למשל, הטענה נגד תקציבים הניתנים למגזר מסוים בזמן שאינם ניתנים למגזר אחר או התנאים המוענקים לבעלי תפקידים מסוימים שאינם ניתנים לאחרים. חלק גדול מהציבור הישראלי למד לראות באי השוויון ביטוי של אי-צדק, על יסוד הנחה סוציאליסטית עתיקה שמעולם לא נבדקה באופן יסודי, המציגה את הפער הכלכלי הקיים בין בני אדם בחברה כביטוי של אי-צדק "חברתי". גישה זו אופיינית לחשיבה הסוציאליסטית-קומוניסטית כי מי שרואה בקיומם של פערי ההכנסה עוול ניתק את הקשר הקיים בין שכר לעבודה, שכן אין הוא רואה כלל קשר מסוג זה כמה שקובע את הכנסתו של אדם ולפיכך גם אינו רואה כשייכת לענין שאלה כמו איך קורה שאדם מסוים מקבל לידיו הכנסה זו או אחרת. מגמה רעיונית זו מחוזקת על ידי פערי השכר הקיימים במגזר הקיבוצי, אשר בשלהם הורגל הציבור לראות גם את הרווחים הגדולים של בכירי השוק הפרטי מתוך ביקורת שלילית.

למעשה, חונך הציבור על ידי האידיאולוגיה הסוציאליסטית השופעת אליו מצינורות התקשורת הממלכתית לראות את אי השויון או את הפער שקיים בין הכנסות בציבור ככזה שמהווה כשלעצמו עדות לאי צדק. חיזוק לכך מהווה הצגתה הקבועה של התקשורת את פער ההכנסות שקיים בין המשכורות שמקבלים מנהלי מוסדות פיננסיים ציבוריים לבין משכורות הפקידים הפשוטים ממש באותם מוסדות. במקרה של התקשורת בישראל זועק לשמים האבסורד, אשר נתפס על ידי הציבור כביטוי של אי צדק, שכן חשיפת "אי הצדק" דנן בתקשורת חדשים לבקרים אינה מובילה לביטול או תיקון הדבר, במיוחד כשבכירי התקשורת הם בין הנהנים מהשמנת המועשרת של תקציבי הציבור.

אך האם באמת אי שויון אינו צודק או, במלים אחרות: האם שויון הוא צודק ולפיכך האם חתירה לשויון בהכנסתם ו/או בתנאיהם של האזרחים כמוה כחתירה לצדק? למעשה, כל הטענות המושמעות חדשים לבקרים על ידי "מקופחים" הטוענים לכך שקיבלו פחות מן המגיע להם, מניחות כי השוויון = צדק אך מבלי לבדוק את מידת הצדק האמיתית שקיים בכך.

קרוב משפחה שלי, אדם מבוגר בשנות ה70 שלו, סיפר לי במר ליבו על כך שבשנות החמישים, בעת שבה היה עולה חדש בישראל ועבר תקופה קשה כשהתגורר עם בני משפחתו בצריף דל במחנה עולים, שבו היו הוא ובני משפחתו חשופים לקרה ולחמה, חילקה המדינה לבני עדת השומרונים בתים גדולים צמודי קרקע ושטחי אדמה נרחבים בחולון. הוא סיפר את הדברים אחרי שבמשך שנים רבות, מאז שנות החמישים, ראה בדבר זה משום אפליה, אי צדק ועוול שעשתה המדינה לרבים מאזרחיה.

אף כי לכאורה נראה שצדק האיש, ושבמקרה זה של חלוקה בלתי שוויונית של משאביה פעלה המדינה תוך אי צדק בולט, יש בכל זאת משהו מוטעה בטענתו זו. דבר זה נוגע לכל המקרים שבהם בולט לעינו של כל מתבונן שאזרח או קבוצה כלשהי של אזרחים מקבלים יתרון כלכלי או העדפה תקציבית מצד המדינה ביחס לאחרים. דבר מסוג זה, המהווה בימינו יסוד לטענה נגד תקציבים הניתנים לאברכים, יכול להיות מופנה באותה מידה נגד תקציבים מיוחדים הניתנים לעולים חדשים, קשישים מיעוטי יכולת או חינוך מיוחד, שכן קיימים במדינה מאות ואלפי סיווגים של קבוצות אנושיות מיוחדות, שלהן תקציבים מיוחדים. כל אלה יכולים להיות יסוד לטענת אי שויוניות – אלא שאי השויוניות היא עובדה.

כי האמת המציאותית היא שאין אזרח אחד דומה למשנהו במובן העובדתי-יסודי שלפיו אין אדם אחד דומה למשנהו ולפיכך מצריך מצבו של כל יחיד טיפול מיוחד, אשר איננו יכול להיות שוויוני. למעשה, בשל העובדה שבני אדם אינם זהים או שווים מתוקף קיומם אין מצב של שוויון מלא מצב צודק אף בהגדרתו היסודית. הבעיה עם הטענה לשויון מסוג זה היא שהיא אינה צודקת לא רק ביסודה העובדתי אלא גם בטיפול המעשי שלה על ידי המדינה, על אף טענתו של הסוציאליזם ל"השוואת תנאים"; משאבי המדינה אינם נלקחים מהאזרח באופן שויוני והאזרחים אינם מטופלים באופן שווה זה לזה על ידי רשויות המדינה.

אזרחי המדינה אינם שואלים את עצמם האם מה שהם מקבלים ממנה צודק או לא מלכתחילה. מבחינתם, השויון נחשב כאמת המידה לצדק שאין בלתו וזו טעות יסודית. על רקע העובדה שהמדינה הסוציאליסטית היא גזלנית בעצם ערכי היסוד שלה ברור שחלוקה שווה של הגזל בין חברי כנופיית הגנבים ושותפיהם איננה מבטלת את עובדת הגזל.

לפיכך, באותה מידה ששום "השוואת התנאים" של חלוקת שלל בין השותפים לגזל לא תהפוך אותו לצודק, לא יקרב השויון בהכנסתם של האזרחים את המדינה למצב של צדק. שלא לדבר על כך ששויוניות אמיתית איננה בגדר אפשרות מעשית, שכן יש לבדוק באם נכון הדבר בכל מקרה מסוים להתאים פתרון או טיפול שניתן לכל אדם לתנאיו היחידאיים המיוחדים. בהקשר זה קשה שלא להיזכר בעקרון השויוני המודגם במיטת סדום, המכוון אותנו להבין את העוול שבנסיון אכיפת שוויון מלאכותי על טבעם הבלתי שווה של בני האדם.

עובדה היא שיש תחומים רבים שבהם קיים לעתים צורך להתאים מסגרת נתונה לבני אדם יחידים, אך זו טעות להניח שניתן למצוא לכל אדם יחיד, שמטבעו איננו שווה לאחרים, את התנאים המיוחדים המתאימים לו במסגרת שויונית כללית. ויש בעצם גישה שוויונית מוטעית זו אשר אומצה על ידי אזרחי ישראל טעות יסודית יותר, שהיא – באופן לא מקרי – תוצר של החינוך הממלכתי-תקשורתי, אשר חבוי בעצם התביעה לשויוניות, שהוא אי צדק שאותו הנחילה המדינה לציבור אזרחיה.

אי צדק זה מתבטא בכך שמבלי משים מהווה האזרח המוחה נגד העוול של חוסר השוויון את פרי הביאושים של השיטה השולטת. בטענתו נגד מה שהוא רואה כחוסר צדק הוא פועל בדיוק בהתאם לתפיסת הצדק שאותה לימדוהו אלה שנגדם, למעשה, הוא מפנה את טענת האפליה שלו. קברניטי הממשל הישראלי, העומדים בראשה של המדינה הגזלנית משחר הקמתה, רווים ללא ספק נחת מכך שהצליחו לחנך את אזרחיה להחזיק בדרכם ולראות כזכותם את ההתערבות בחייהם של עמיתיהם.

למעשה, הפכה המערכת החינוכית שהפעילו מקימי ישראל הסוציאליסטית את היוצרות והצליחה לגרום לעם היושב בציון לבלבל בין צדק לשויון, מה שהופך ליסוד תירוציו הטובים ביותר של הגזלן הממשלתי. בעיסוקו המתמיד של האזרח הישראלי בשאלת השוואת ההכנסות בין בני החברה, כאילו זהו הנושא המרכזי בסוגיית הצדק, משתתף הוא מבלי דעת בחדירה לעניניהם הפרטיים של שאר האזרחים, שהיא פעולתו המובהקת של המושל-הגזלן מאז קום המדינה. המרדף חסר הסיכוי שמנהל הציבור אחרי השויון המיוחל מסייע לגזלן להסתיר את פשעיו האמיתיים נגד החברה והעם וכל עוד מחזיק האזרח הקטן באמונה הטפלה כי מי שפוגע בו הוא מי שמרוויח יותר ממנו יכול העוול להימשך.