אחרי סערת המלחמה

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 793

אחרי סערת המלחמה

אחד מרווחיה של מלחמת לבנון האחרונה הוא הדיון הציבורי במחדלים שהיא מבטאת. אך על אף שמדינת ישראל שואפת להציג את עצמה בפני המראה כמדינה חפשית, אין היא מאפשרת לאזרחיה את החופש הנדרש לצורך עריכת דיון אמיתי במחדליו של הממשל. התוצאה היא דיונים אזרחיים קטנים, חלקיים ומקוטעים המתמקדים בחלקים מן התמונה הכוללת – ואינם מסוגלים להביא תיקון של ממש.

ישראל לא היתה מוכנה למערכה צבאית, כלכלית ותקשורתית. לצד הסתבכותה בדיון מוסרי לגבי הטקטיקה הצבאית שבה נקטה, היא נתקלה בבעיות חמורות של נחיצות טיפול בתושבי מקלטים בצפון ונאלצה להסתמך על יוזמה פרטית כדי לפתור את הבעיות הקשות שנתגלעו, בין היתר, באספקה סדירה של מזון.

בזמן שבו, מטעמים פוליטיים, נערכים במדינות אויבות ישראל אירועים מרובי משתתפים המציגים תדמית של נצחון, זה ברור כי הפסקת האש איננה מעניקה להם נצחון, אך גם אינה קושרת כתרי נצחון לישראל. צה"ל הוכיח את עצמו במלחמה כביצועיסט טוב, אך פעמים רבות נראה שאת הישגיו המבצעיים השיג למרות הפיקוד ולא תודות לו.

חוסר הכנה מתאים

מתחילת המלחמה נראה שישראל נתפשה "עם המכנסיים למטה" ומה שגרוע יותר: שלא היתה מודעת למצב זה שלה. קודם כל היא הופתעה מפעולות ההפתעה המלחמתיות של האוייב – ההתקפות והחטיפות בדרום ואחר כך בצפון – ואחר כך ממה שנתגלה בשלבים שונים ומתקדמים של המלחמה עצמה – יכולת העמידה של החיזבללה, כושר הירי שלו על ישובי הצפון, על ספינות חיל הים ועל הטנקים הצה"ליים.

רובן ככולן של הפתעות אלה חשפו מצב יסודי של חוסר מוכנות מצד ההנהגה הישראלית. אך לא מדובר בבעיות השייכות כולן לתחום פעילות המערכת הבטחונית, אלא למכלול החיים של מדינת ישראל, אשר מערכת הבטחון מהווה בה רק גורם אחד. במלחמה בלבנון הכין האוייב למדינת ישראל, למנהיגיה ולאזרחיה הפתעות רבות, וביניהן התעמתות עם דעת הקהל העולמית בנושאים רגישים.

תמיכת דעת הקהל

אין ספק שאחד התחומים שבהם הניחה הנהגת ישראל יסודות טובים במלחמה היה מצבה בעיני דעת הקהל; אחד מהמאפיינים הברורים לכך הוא שישראל קיבלה גיבוי רב להתקפתה מרוב האומות הקובעות בקונצנזוס העולמי – ואלה, שהצהירו בדרכים רבות כי פעולתה מוצדקת, נתנו לה, למעשה, הרשאה לפעולה צבאית מקפת נגד תשתיות לבנון, שאותה ניצלה ישראל להשמדת חלק ניכר ממה שעל פי המודיעין שלה תמך בחיזבללה, החל מהדרכים ותחנות הכוח המסייעים לפעולותיהם וכלה בחלקים משכונות המגורים בערי לבנון, שבהם התגוררו אנשי החיזבללה.

מה שפגע קשה בישראל היה התקשורת העולמית; זו ניצלה את המתרחש כדי לפרסם מסר המציג את פעולת ישראל ככזו המכוונת בעיקר נגד התשתית האזרחית הלבנונית – ותוך שיתוף פעולה פעיל עם הענין של ממשלת לבנון, התעלמה כמעט לחלוטין מהפעילות האנטי-אזרחית המובהקת המתבצעת על ידי החיזבללה כנגד ישראל. לשיא הגיע התהליך כאשר התרחש אירוע "כפר קאנא", שבו, לפי המדווח, הופצץ בנין אזרחי שבו שהו – ונהרגו - עשרות ילדים. האירוע הפך בידי האוייב, בשותפות עם התקשורת העולמית, לכלי רב עוצמה נגד ההתקפה הישראלית, ואיים לשים לאל את כל המאמץ העצום שהושקע על ידי ישראל במלחמה.

במלכודת האוייב

פרשת כפר קאנה היא המלכודת החמורה ביותר שטמנו לנו אויבינו. מתוך הבנת העומק שלהם שהמאבק הוא, בעיקרו, פוליטי ולא טכני, קפצו אויבים אלה (שהחיזבללה הוא רק ראש החץ שלהם) על ההזדמנות להראות את ישראל במערומיה המוסריים. את זאת הצליחו לעשות על ידי הצגת ישראל כקוטלת "אזרחים חפים מפשע" ובמקרה המסויים של כפר קאנא, כקוטלת ילדים.

במקרה של כפר קאנא סיפקה התקשורת את מאוויהם של אלה "הרוצים לראות דם של ילדים", כפי שהביע זאת אהוד אולמרט. "אין אדם שליבו לא נחמץ כאשר ילדים נהרגים" היו מילותיו של הח"כ חיים רמון – וההצהרות של מנהיגי ישראל ש"אנחנו לא פוגעים בכוונה תחילה בבתים, ולעומת זאת היו עשרות טילי קטיושות שנורו לעבר ישראל" לא הועילו כהתנגדות לרגשנות דעת הקהל.

רגשנות פופוליסטית זו באה לידי ביטוי בתגובות קשות בעולם, האו"ם ומדינות ערב הסכימו על כך שמדובר ב"פשע מכוער" וש"תגובתה של ישראל לא עומדת בקנה מידה סביר". בביירות, לפי העיתונות, פרצו אלפי מפגינים לבנין האו"ם ובעולם כולו התארגנו הפגנות נגד מדיניות ישראל.

כך מצאה ישראל את עצמה במלכודת, כאשר אפילו מנהיגיה מוצאים לנכון להתנצל על מה שאין הוכחה שבוצע מתוך כוונה ישירה, ואנשי רוח בעולם מתגייסים למחות נגד "הריגת ילדים" ופעולה כנגד "חפים מפשע". דוגמה אפיינית לתנועה זו היא הכתבה אודות הזמרת האמריקאית פטי סמית, אשר פורסמה, בין היתר, בעתון "ידיעות אחרונות":

יוצאת למלחמה

המוזיקאית פטי סמית תקפה בחריפות את הפעולות הישראליות בלבנון בשיר שכתבה בעקבות האירועים בכפר קאנא – "התנהלותם של הישראלים בענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה" אמרה.

שגיא בן נון ("ידיעות אחרונות" 13.8.06) מספר כי אחרי שראתה את שידורי החדשות מאתר כפר קאנא אחרי הפצצת צה"ל, "המוסיקאית והמשוררת פטי סמית ...כתבה על כך שיר חדש – "קאנא"

השיר כולל, בין השאר, את המלים "...ידיים קטנות קטנות/ שנמצאו בבוץ/ מדברים על מטרות מלחמה / איזה ביטוי / פצצות שנופלות / תוצרת אמריקה / מזרח תיכון חדש / גברת רייס צווחת"

באתר שלה באינטרנט כתבה סמית "התנהלותם של הישראלים בענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה לפני אמנת ז'נבה. למה הם רשאים לעשות את זה? כי אנחנו נותנים להם את הרשות?"

והיא משיבה:

"אנחנו משלמים על ההרס הזה. טבח של ילדים. מדינה בהריסות. אנחנו משלמים על זה."

קשירתה של סמית את ישראל לענישה קולקטיבית ואת היוזמה הישראלית למימון ולתמיכה האמריקאיים, הם דוגמה אחת למה שסביר כי הוא מייצג את הנטיה הרווחת בין אמנים ואנשי רוח במערב – ויש סימנים לגישה זו גם בין אנשי השמאל בישראל.

יש מקום להניח שפטי סמית מייצגת את אמני ארה"ב, וסביר ביותר שאלה, אשר נתמכו בתקשורת עולמית, הם שגרמו לשינוי בתמיכה הכמעט בלתי-מסוייגת של ארה"ב בתחילת המהלך הישראלי. כך הוכנס מקל לגלגלי התנועה המלחמתית הישראלית וזו נבלמה בצורה משמעותית.

שאלות פתוחות לגבי מוסר לחימה

הויכוח על כפר קאנא עדיין לא נסתיים, אך איש מפעילי ההסברה הישראלית לא הצליח לגרום לתקשורת העולמית לראות מקום להשוות בין אירוע זה להתקפות טילי החיזבללה על האוכלוסיה הישראלית בצפון. מחוץ לכך, חשף האירוע בעיה אמיתית שאין להתעלם ממנה, והיא שאלת החכמה שבהפצצת איזורים של אוכלוסיה אזרחית על ידי ישראל. זו, אשר נעשתה כחלק מאיסטרטגיה שמטרתה השגת לחץ של האוכלוסיה הלבנונית ו/או הנהגת לבנון על החיזבללה, לא הוכיחה את עצמה כמעשית – והשאירה חלל דיון גדול לגבי מוסריותה.

בד בבד עם סוגיה זו עלו במלחמה שאלות הנוגעות למוסר מלחמת המגע עם החיזבללה. חלק גדול מהקרבות שגבו מחיר רב של חיים מחיילי צה"ל התחוללו בשטחים בנויים: כפרים, עיירות וכו'. ההחלטה להיכנס ולהילחם במקומות בנויים הועדפה על ידי הדרג המפקד על פני כתישה אווירית של מקומות אלה, במטרה המוצהרת להימנע מפגיעה ב"אזרחים חפים מפשע". במקביל לפעולה צבאית זו התנהלה בעורף האזרחי פעילות רעיונית נגדית, באמצעות הפגנות אנטי-מלחמתיות ומודעות בעתונות. זו יצאה נגד הפעולה הצבאית הישראלית בכלל ונגד פגיעה באזרחים בפרט וקשה, בשלב זה, לדעת עד כמה השפיעה על מקבלי ההחלטות בקבינט.

נושא נוסף לבירור לגבי המלחמה יהיה העובדה שאף כי מטרות המלחמה הוגדרו בצורה מדוייקת, לא היתה בהירות לגבי הטקטיקה שבה מתכננת ישראל להשיגן. האזרח הישראלי מודע לצורך הצבאי בעמימות וטשטוש מידע, אך רבים ממהלכיה של המלחמה הזו היו לא רק בלתי נהירים אלא שהם שידרו תחושה של חוסר החלטיות ובכך העבירו לציבור תחושה שאין הם ברורים או חדים דיים גם למפקדים המנהלים אותם. למעשה, קיבל הציבור תחושה כי היה ניגוד בין התחושה בשלב היציאה למלחמה, שבה נראה היה שיש נחישות לסיים את המערכה תוך שעות או ימים – לבין המשך המערכה, שבו נראה היה כי יש לפיקוד הסוס מסויים ואין ברשותו החלטה חד-משמעית על זמן או על אופי מובהקים לפעולה.

שרשי השאלות

רוח חוסר הבהירות שנשבה מכיוון המנהיגות הישראלית בכל הסוגיות האלה מגלמים חוסר מוכנות גדול ביותר, אך למעשה לא מדובר במחדל חדש, אשר נוצר לקראת המלחמה הנוכחית, אלא בהתפוצצותו של בלון בעיות לא פתורות אשר התנפח במשך שנים רבות.

המחדל המנהיגותי הוא, למעשה, מחדל תרבותי כלל ישראלי; הוא מבטא את הבעיה בה"א הידיעה של ישראל: השארתן של סוגיות עקרוניות, שחלק מהן מכריע בעניני חיים ומוות, ללא תשובה. התרבות שיש הקוראים לה תרבות ה"חפיף" וה"סמוך" הגיעה לשוקת שבורה, של חוסר יכולת להציע פתרונות לאזרחי המדינה, והשארה חסרת-אחריות שלהם בשדות הקרב, מופקרים לאש האוייב תרתי משמע: גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רעיונית.

חוסר המוכנות להתמודדות, אשר נחשף במלחמה האחרונה, מקיף, כאמור, כמעט את כל שדות הקרב שבהם מעורב העם בארצו – החל משדה הקרב המוסרי-ערכי וכלה בשדה הקרב הטכני-חמרי. חוסר האונים שהופגן על ידי ישראל בתחום המוסרי הומחש קודם כל על ידי העובדה שישראל נאלצה להישען על הסכמתם של גורמים חיצוניים מיום תחילת המלחמה ועד לסיומה, כאשר נראה בבירור שכל מהלך שבו נקטה היה מושפע מהמצב שבו היו באותה עת הדיונים במועצת הבטחון. המכשלה ברמת השטח באה לידי ביטוי החל באי המוכנות של ישראל לבעיות הלוגיסטיות שנבעו מהפגיעה באוכלוסייתה האזרחית – וכלה בתפקוד מערכת הבטחון שלה בניהול המערכה בשדה הקרב; בתחום זה שידרה ישראל, לאורך כל המלחמה ובמיוחד לקראת סיומה, לאזרחיה ולעולם, היסוס, חוסר בטחון ואי החלטיות ביצועית.