ה"ילדים" האלה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 729
ה"ילדים" האלה
על מה שישראל עושה לחייליה
אינני אוהב לקרוא לחיילי צה"ל "ילדים", אף כי מבחינה פסיכולוגית הדבר נכון, בודאי, לגבי חלק גדול מהם. הסיבה לכך שאני ורבים אחרים קוראים לחיילים "ילדים" היא ההרגל השמאלני להציג כך את חיילי צה"ל כשחפצים ביקרם ורוצים להגן עליהם, ולעומת זאת לקרוא להם, כמעט באותה נשימה, "רוצחים" כשהצורך הפוליטי הפוך.
עם זאת, עובדה היא שבמסגרת הפגיעה שמבצעת מדינת ישראל בזכויות האדם של אזרחיה אין פגיעה חמורה יותר מזו שפוגע בהם חוק גיוס חובה, או בשמו הרשמי: "חוק שירות הבטחון". למעשה, זהו חוק המבטל את בחירתו של המגוייס להתנדב לצבא.
לכאורה, אין להתנדבות ערך רב, אך צבא של מתנדבים הוא המגדיר את המעמד הפוליטי של מדינה חפשית. למעשה, מגדיר חוק זה מצב מדיני חדש, כי הוא מהווה הצהרה על כך שהשלטון אינו משרת האזרח אלא בעליו- והמדינה איננה חפשית.
בין חוקי המדינה, הפוגעים בזכותו היסודית של האזרח לחופש, ניתן לראות את החוק המחייב אדם לפעול ללא קשר להסכמתו כחוק המובהק ביותר בישראל להגדרת עבדות.
חוק "שירות הבטחון", אשר נתקבל בכנסת ביום 8 ספטמבר 1948, קבע את גיוסם הכפוי של גברים מגיל 18 לשירות צבאי. חוק לא מוסרי זה פוגע בכבוד האדם ובחירותו בצורה החמורה ביותר, באשר הוא מסכן את חייו מבלי להתחשב ברצונו ובבחירתו. במובן מסויים, נראה כי רצונו ובחירתו של האדם הכפוי נלקחו בחשבון במובן אחד – במובן זה שבגיל 18 אין לאדם הבנה לגבי עומק אפשרות הפגיעה בזכויותיו באמצעות חוק כזה – ולכן קל להתעלל בו.
יגידו המחוקקים כי זהו הגיל המתאים ביותר מבחינה פיזית לעבודת הצבא, אך לא ניתן להתעלם מכך שרמת העיצוב הנמוכה של התבונה האישית בגיל רך זה הופכת את הקרבן למתאים ביותר להתחלת התנייתו של האזרח העתידי לחיים במצב של חלק מחברת-עדר הכפוף לשלטון כפיית החוק, אשר יימשך לכל ימי חייו, בתחומים רבים ושונים.
רעיון גיוס החובה נהנה במשך כל שנות קיומו בישראל מהצדקה כללית של הציבור ששוכנע שיש בו הכרח מכוח בעיות הבטחון של המדינה. דבר זה קושר בתודעת הציבור להקמת המדינה, אשר נעשתה תוך מלחמת התגוננות מפני הפולש הערבי, ונראה כי בעיות הבטחון של קוממיות ישראל הן שכפו על המחוקק את חוק שירות הבטחון. אך גיוס החובה אינו נשען על הכרח אמיתי ולא נבע ממנו, כי הוא בא לאויר העולם אחרי סיום המלחמה הראשונה – והמדינה הצעירה ניצחה בה כשצבאה מבוסס כולו על מתנדבים, מבלי להזדקק לחיוב מסוג זה כלל.
רבים רואים את חוק גיוס החובה כהכרח חיוני שאין למעלה ממנו לקיום המדינה, אך עובדה בת משמעות היא שהוא נחקק שלושה חדשים לאחר סיום מלחמת השחרור. האם צפה כבר אז מנהיג "הממשלה הזמנית" כי יבוא יום וההתגייסות לצה"ל לא תהיה יותר ענין של קונצנזוס, המקיף כמעט את כל שדרות העם?
בעצם העובדה שישראל עברה את מלחמת הקוממיות שלה על טהרת המתנדבים הוצדק קיומה כמדינה חפשית. בחקיקה כפייתית של חוקי שיעבוד, ובראשם חוק שירות הבטחון, נקבע מעמדה של ישראל כחברת עבדים. יש שוני פוליטי-מוסרי עקרוני שאותו עברה המדינה ברגע שהפכה את צבא ההגנה שלה מצבא מתנדבים חפשי לצבא המבוסס על חיוב המתגייסים אליו; השוני העקרוני בא לידי ביטוי בכך שמעת חקיקת חוק השירות הכפוי בצבא, הפכה המדינה לנושאת באחריות המוסרית של כל נזק הנגרם לאזרח הכפוי בשירותה. דבר זה, המאיים על חייו של האזרח, הפך את המדינה לאויבו בכוח.
הצורך בחוק הכופה חובת גיוס על אזרחי ישראל נבע יותר משרירות לב פוליטית של הממשלה הזמנית דאז, ממשלת מפא"י בניצוחו של דוד בן-גוריון. אך היו, כנראה, סיבה ותכנון ארוך טווח למהלך חקיקה זה: חוק השירות הכפוי היה, למעשה, אמצעי להבטיח לצמיתות את שיעבודם של אזרחי ישראל לצבא בפרט ולמדינה בכלל. הוא קיבע את היותם של האזרחים עבדי המדינה, הניצבים, כפויים לשרתה, כל ימיהם, לפקודתו של כל חוק שבאמצעותו יקבע הממשל לפגוע בזכויותיהם. העקרון שנקבע אז קבע כי אם מותר למדינה לסכן את חייו של האזרח ללא רשותו, מותרת כל פגיעה אחרת בזכויותיו.
מה שלא הובן כהלכה בזמנו – ונראה שהיום זה כבר מאוחר מדי – הוא שבמצב דאז, שבו נהנו כוחות הבטחון של ישראל משפע של מתנדבים, סברו המגוייסים כי שירות בצבא הוא זכות גדולה וכי חקיקת חוק מסוג זה אינו אלא סוג של הסדרה פקידותית רשמית של מצב נתון. אך יותר משהיה מדובר באקט רשמי, היה החוק סד אשר נועד להבטיח את קיומו של הצבא בעתיד, גם כאשר השירות בצבא לא יהנה מהתמיכה הציבורית והחברתית שממנה נהנה אז, בשנת 48.
וזהו, למעשה, המצב היום: חוק שירות החובה הפך להיות "חוק עוקף בחירה", המאפשר לשלטון להביא אל שורותיו זרם מתמיד של מגוייסים, בלי קשר לדעתם או לבחירתם, גם כאשר מעמדו של הצבא בציבור הישראלי כבר אינו מה שהיה בעת קום המדינה. היום, שלא כמו בשנת 1948, חולקים רבים על מוסריות תפקודו של צה"ל ועל היותו ארגון המגן על אזרחי מדינת ישראל – אך עקב חוק גיוס החובה אין איש שואל לרצונם.
ונראה גם כי זה לא מעניין איש. זהו ביטוי להתדרדרות המוסרית שעברה החברה הישראלית מאז קום המדינה: כשנחקק חוק גיוס החובה, היו מערכות ההגנה של ישראל מאויישות במתגייסים מרצון. היום רבים מהם עושים זאת מתוך כורח, ורבים וטובים אינם רואים את הבעייתיות ואת העוול שבמעשה גיוס כפוי זה. היום, המדינה מוכנה לשלוח לסכנת המוות של שדה הקרב אנשים צעירים מבלי לדאוג למידת הסכמתם לכך, כפי שהצבא עצמו, הפועל היום פעמים רבות נגד עניניו של האזרח, אינו דואג למידת הסכמתו של החייל לפעולה מסוג זה.
לעקיפת הבחירה האישית של האדם הצעיר המתגייס לצה"ל יש משמעות חינוכית מרחיקת לכת: היא מביאה אותו להתרגל לכך שיש לו זכות להשתתף בכפיה, במידה שבה לקחו לעצמם אנשים אחרים את הזכות לכפות אותו. כך יצרה השיטה השחתה עמוקה של הישראלי הצעיר וכך הגשים דיקטטור שמאלני, על ידי חוק שקבע לפני למעלה ממחצית המאה את החזון המזעזע של שוחרי זכויות האדם של היום: צבא המורכב מחיילים צעירים ומושחתים, הפוגע דרך קבע בזכויות אדם של אזרחים. זהו, למעשה, פשע ההשחתה הגדול שעשתה המדינה ל"ילדים" האלה: אחרי שנשבו, כתינוקות, על ידי הדיקטטורה, הם הוכשרו להיות עבדיה, עושי דברה וקלגסיה תוך התעלמות מרצונם, דעתם ובחירתם.