פקודה לא מוסרית

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1458

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

פקודה לא מוסרית

בימים אלה נשפטים חיילי צה"ל על סירובם למלא פקודות, שהטילו עליהם לעשות דברים מנוגדים לאמונתם. יש בקרב הציבור הישראלי כאלה המעוניינים להציג את האמונה הזו כדתית ולפיכך כמיסטית וחסרת יסוד מציאותי. גישה זו טועה ומטעה: אמונה בערכים אינה "מוגבלת" רק לשומרי מצוות; זהו היבט חשוב של האדם באשר הוא, כפי שנחשף גם בהצהרות קבועות של אנשי השמאל הקובעים שלא ימלאו אחרי פקודות לא חוקיות.

וכך צריך להיות כל עוד לא איבדו בני האדם בחברה נתונה את צלם האדם שלהם: עליהם לפעול תמיד בהתאם לערכים שבהם הם מאמינים – וגם לחילוניים יש ערכים. אחד מערכי היסוד של חברה בריאה, דתית או חילונית, הוא שצבא נועד כדי להגן על זכויות בני האדם הכלולים בה ולא לפגוע בהם. בהקשר כזה, שומה על חיילים שמזהים כי פקודה מסוימת נוגדת עקרון זה, לראות אותה כפקודה לא חוקית ולסרב למלא אותה.

סירוב לפקודה כזו הוא לגיטימי ואינו מצביע על כך שחייל הוא "סרבן" אלא להיפך: שהוא אדם שלם, אשר מפעיל את שיפוטו גם כאשר הוא ממלא הוראות. למעשה, מוכיח מעשה מסוג זה, כפי שנעשה בישראל, כי, בכאוס המשתולל של פגיעה בזכויות האדם המבוצע במזרח התיכון, מדינתנו עדיין לא הפכה לעריצות מלאה, שבה מבצעים החיילים פעולות המנוגדות למצפונם.

זוהי הסיבה היסודית לקיומו, במדינתנו, של המושג "פקודות לא חוקיות", שהוא מושג חשוב בתודעה הציבורית הישראלית. משמעותו המעשית של מושג זה היא קודם כל שלא כל פקודה צריך למלא. הדבר מהווה הטלת אחריות שיפוט על כתפיו של מקבל הפקודה או ההוראה, לבדוק את נכונותם לפני שהוא ממלא אחריהם.

ברור כי במקורו, הרעיון של פקודה לא חוקית לא נבע מהבנתם של יוזמיו את טבע האדם ומכך שהבינו כי יש רוע בפעולת האדם בניגוד לאמונתו , אלא מכך שלא חפצו שיאשימום, באחריות לפעולה לא מוסרית שמבצע חייל בטענה ש"מילא הוראות", הטענה הקבועה שבאמצעותה הצדיקו את מעשי הזוועה שלהם קלגסים אכזריים של עריצויות אנטי-אנושיות. את האבסורד האנושי והמעשי הזה, ידעו, צריך לפרוק מפוטנציאל ההרס שלו – והדרך לעשות זאת היא להשיב לאדם היחיד את האחריות על בחירותיו האישיות בכל הקשר.

אך אף על פי שברור שעל חייל לשמור על צלם האדם – והדבר כולל את החלת שיפוטו על כל פקודה שהוא מקבל – רבים הם עדיין בחברתנו הקולות אשר מטיפים, למעשה, למשטר שבו תופקע זכות השיפוט הזו מן היחיד. עצם הרעיון שלפיו יבדוק חייל את הפקודות שהוא מקבל, יש בו כדי להכעיס חלק מהציבור וזה בא לידי ביטוי בקולות רבים הקוראים לחובת מילוי פקודות ללא שאלות או בירורים. במודע או שלא במודע דוחפים אלה את המערכת לכיוון דיקטטורי מובהק, שבו מקבלים את צו השליט כצו אלוה ממעל.

אלא שסוג כזה של כפיה מוחלטת אינו יכול להצליח במדינה וצבא שחלק גדול מבניה מחזיקים בערכים יהודיים, כי לפי היהדות אפילו צו אלוה נתון לבירור – ולו רק לגבי הצד הנכון של מילויו. היהדות מלמדת – ודבר זה יודע כל בן-ישיבה – שלמושגים רבים ייתכנו משמעויות שונות. במיוחד כשמדובר במצבים מורכבים שבהם נקבעים גורלות לחיים ולמוות, כפי שנעשה בצה"ל מדי יום. כמי שנושא בערך החשוב של ידע המבוסס על תבוניות שיפוטית, החייל הדתי מחונך הרבה לפני שהוא מגיע לצה"ל להשתמש במחשבה לפני פעולה, מה שמבטא, פוטנציאלית, איכות אנושית גבוהה.

דבר זה מסביר חלק ממה שנתפש על ידי הציבור כבעיה בשירותם של תלמידי ישיבות: צה"ל מודע לאיכות ה"חומר האנושי" המופק מבעלי רקע דתי, אך הוא מסתבך בסתירה כשהוא מעוניין לקבל מבעל כושר השיפוט ציות מוחלט חסר שיפוט. למעשה, בתביעה מסוג זה, כאשר היא מופנית כלפי שומרי המצוות, יש חוסר מעשיות שאיננה פחותה מלדרוש פעולה אנטי-ערכית מחייל שפעולתו מבוססת מלכתחילה על ערכים שבשלהם הוא נמצא בכלל בצבא.

למעשה, אלו הנלחמים נגד מה שהם מצהירים עליו כ"תופעת הסרבנות", מעוניינים לדכא היבט מהותי הרבה יותר, מבחינתם, של נפש החייל היהודי (דתי או חילוני): העובדה שהוא חושב באופן עצמאי. הפיקוד הצה"לי, במיוחד זה שהוא עצמו ממלא הוראות "ללא ערעור", אינו אוהב (בלשון המעטה) את החייל שעלול לשפוט את הפקודות שהוא נותן לו לשלילה – ודרכן, אולי, אף לשפוט אותו.

בצה"ל של היום נוצר תהליך, שבו, בזמן שמצפים מהחיילים להיות צייתנים, מראים להם כדוגמה את מפקדיהם, שהפכו לרובוטים ומייצרים הוראות לפי פקודה, מבלי לערער עליה או להגות במשמעותה המוסרית. דרך סוג כזה של ציות מחנך הפיקוד הצה"לי את חיילי העתיד לכך שציות היא מילת הקוד לעליה בדרגות, כפי שאי ציות משמעה עצירת ההתקדמות בצבא או אף הוצאה ממנו. (זו, למעשה, הסיבה הראשית לכך שהפיקוד הצה"לי מהווה הדגמה של "ציות בכל מחיר", אשר מוליד אחר-כך גם את הפוליטיקאים של עתיד המדינה). כך, מביאה, בסופו של דבר, דרישה לא מעשית לצבא חסר יעילות.

בטירונות הצה"לית שעברתי בנעורי נפוצה הייתה בפי המפקדים פקודה-בדיחה, שהיו מטיחים כלפי קבוצת חיילים בלשון זו: "כולם לקפוץ באוויר! מי אמר לכם לרדת?..." בלי קשר לרמת המודעות שביטא הומור זה, הדבר מציג יפה את מה שיקרה במידה ותינתן פקודה שאינה מתאימה למציאות: היא לא תבוצע, כי לא ניתן יהיה לבצעה. במציאות, כוח חוקי הטבע גדול מכוחה של הוראה לא רציונלית. כל ניסיון לאכוף הוראה המנוגדת לחוקי המציאות ייתקל בכישלון – ולכן דינה של כל הוראה שסותרת מהות מציאותית להיכשל.

טבע האדם, הכולל את רצונו של האדם, אמונותיו וערכיו, הוא חלק מהמציאות.

ההנחה שעל החוק להתאים למציאות – ובהקשר זה לטבעם, רצונם ואמונותיהם של בני האדם הכלולים בחברה, היא היסוד לרעיון של פקודה בלתי חוקית; פקודה מסוג זה היא כזו המנוגדת לבני האדם הכלולים בחברה ולכן היא מהווה הפרת החוזה החברתי שבו הם נתונים. בהקשר הסכמי זה, שבו מערכת חוקים אמורה לשרת את עניני בני האדם שבו, מהווה פקודה המנוגדת לו את הפרתו. פקודה כזו מוגדרת כ"לא חוקית" - ולא רק כדי לציין את אי התאמתה לחוק הכללי של החברה, אלא גם כדי להצהיר עליה כעל מהות שאיננה ניתנת ליישום מבחינה מעשית וככזו גם לא מוסרית. להורות לאדם לבצע משהו המנוגד לערכיו, לאמונתו ולשיפוטו משמעו להטיל עליו פקודה בלתי מוסרית ובלתי חוקית כאחד. להענישו על סירובו לפעול בניגוד למצפונו והבנתו משמעו לפעול נגד אנושיותו.