המשטרה כגיבור חיובי

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 725

 

המשטרה כגיבור חיובי

בד"כ נהנים נבחרי הציבור מאמון – וכך גם משרדי ממשלה שונים, נותני שירותים – והמשטרה. המשטרה היא, ללא ספק, אחד הגופים בעלי האשראי הגבוה ביותר מבחינה ציבורית. מבחינת הציבור, השוטר הוא גיבור חיובי. האזרח רואה את השוטר כמי שלוחם בפשע כנקודת מוצא ומבלי משים תופש את צדו בכל נקודת עימות בין המשטרה לפשע. למעשה, נתפשת המשטרה כגיבור חיובי בצורה שאיננה רק תלושה מהעובדות אלא שאין לקבל אותה במדינה מסודרת. במקום להישפט אובייקטיבית כגוף ציבורי המעניק לציבור שירות, מתייחס הציבור למשטרה בכלל ולשוטר בפרט באופן רגשני, כאילו היו אלה בעלי ענינים פרטיים וכאילו המאבק בפשע הוא עסקם הפרטי. התקשורת מלבה עמדה זו על ידי התייחסות המציגה את המשטרה כגורם אשר פעולתו נגד הפשע היא סוג של מאבק אישי, מיתולוגי, ואינה מבחינה במעורבות של שיטת הידיעה הלא יודעת, המוקיעה את מי שאשמתו לא הוכחה לטובת ה"גיבור החיובי", שלו נתונה אהדת הציבור מראש.

דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בכותרת הבאה, שפורסמה לאחרונה ב"ידיעות":

מכה למשטרה: דרור אלפרון שוחרר ממעצר

מאת בוקי נאה יחזקאל אדירם ודודי נסים (ידיעות אחרונות 24.2.06)

בכתבה נמסר על "התפתחות מפתיעה...: המשטרה שיחררה אתמול ממעצר את דרור אלפרון שהיה אמור להשתחרר רק ביום ראשון. הסיבה: החקירה נגדו הסתיימה, והתברר כי אין די ראיות לבקש לעצור אותו עד תום ההליכים."

כך יוצרים הכותבים, המעבירים לקוראים מידע על חוסר ראיות, רושם של צער לגבי מחסור בראיות והזדהות תמוהה עם הבעיה-כביכול שיש למשטרה. מדוע? הרי יש בכך משום הצגת המשטרה כצד מעוניין וצודק אשר שאיפתו הצודקת קופחה על ידי בית המשפט.

בכתבתם של בוקי נאה וחבריו הם מוסיפים להסביר על פרטיה של ה"אכזבה המרה" כדלקמן:

"אתמול סיימו חוקרי היחידה המרכזית של המשטרה את החקירה בפרשה... אבל אז ציפתה להם אכזבה מרה: הפרקליטות הודיעה להם כי אין בתיק די ראיות להגשת כתב אישום נגד דרור אלפרון או להמשך החזקתו במעצר."

בעולם וירטואלי

זוהי דוגמה מובהקת לצורה בה אוכלת התקשורת את פירותיו של עץ בדיוני שהיא עצמה שתלה בדעת הציבור: לגיבורים השליליים – על אף שאשמתם לא הוכחה – של העולם הוירטואלי, הקרוי "עולם הפשע", שייכות "משפחות הפשע" – ולאלה שייכת משפחת אלפרון, ששמם מצית באזרחי ישראל חרדה בשל קשירתם האסוציאטיבית, מזה שנים רבות, לפעולות פושעות.

ה"אכזבה המרה" של חוקרי היחידה המרכזית של המשטרה היא משוללת בסיס עובדתי, אך כתבי העתון, המזדהים עם מפח הנפש המתואר של החוקרים, רואים את עצמם כמסייעים להם בתארם את מצבם הרגשי. גישה זו של הנחת אשמה היכן ש"אין בתיק די ראיות" היא חסרת מקום בהקשר נאות שבו מחליטים על מעצר, מאסר, תביעה או עונש.

לא ברור היכן במציאות מתקיים עולם דמיוני זה שבו ה"משטרה" (אשר איננה מזוהה דרך הצהרות של אנשים מסויימים) כל כך מצטערת ("מכה!") שנוטלים ממנה עצור בגלל סיבה בלתי מספקת (את מי?) כמו חוסר בראיות. ונשאלת השאלה: האם ה"מכה" המפוקפקת שקיבלה המשטרה בכך שאיננה יכולה להשאיר במעצר את דרור אלפרון, והדרך שבה מתואר הדבר, כאילו הפקיע נוכל כלשהו רכוש מידי המשטרה, היא באמת עובדה המתארת את דעתם של אנשי המשטרה, או שהיא איננה אלא פרי דמיונם של הכותבים? בכל מקרה הדבר חמור ומצביע על מחדל רעיוני מחריד לגבי הבנת תפקידה של המשטרה בהגנה על הציבור – ועל אי הבנה של העובדה שאין במציאות מצב של "יודעים לא יודעים", שבו הציבור יודע בודאות כי דרור אלפרון פושע והפרקליטות, למגינת לבו, איננה מכבדת "ידיעה" זו - וסוברת שאשמתו לא מוכחת. זה, אולי, המקום להזכיר למשטרה ולתקשורת גם יחד, כי אדם – גם אם הוא שייך ל"משפחת פשע" ולכן מקושר בתודעתו המבושלת של הציבור המוסת לפשע – אינו פושע עד שלא הוכחה אשמתו. עד אז – עד שלא יוכרז על ידי בית משפט כאשם, אחרי שיתקיים משפט בענינו, אחרי שתוגש תביעה, אחרי שיהיו די ראיות להגשת תביעה – הוא איננו שייך למשטרה, לחוקריה או לתא המעצר שלה – אף אם כותבי עיתונות מסיתים, המפרסמים בציבור את סבל שומרי החוק, החליטו שכן הדבר.

הטרגדיה האמיתית שבמצב היא שיכולים אנו להניח, בסבירות גבוהה, כי גם אם דרור אלפרון מצא את מקומו בבית לאחר שחרורו, זה לא יחזיק מעמד זמן רב; במוקדם או במאוחר, ייגרם לו סבל כלשהו, ולו כנקמה על הסבל-כביכול שגרם ענינו לחוקרים.

כפי שהדברים מועמדים בכתבה, שאלת מעצרו של אלפרון כבר מזמן איננה ענין של ראיות, אלא היא כבר חלק משאלת עימות של כבוד בין המשטרה לפרקליטות בניצוחה של העיתונות. אלפרון, בהקשר זה, כבר איננו אלא איש קטן שנמצא במערבולת מאבק כוחות גדול ממנו. הציבור בישראל, שיפלוט אנחת סיפוק כאשר ייסגרו הסורגים על בן המשפחה בסיבוב הבא, לא יראה בפרשה את הסכנה המרחפת מעל ראשו שלו, כאזרח חף מפשע.

לכאורה

הפשע משתלם

מירב ארלוזורוב (מרקר 20.2.06)

בכתבתה "הפשע משתלם" מבטאת מירה ארלוזורוב חלק מגישה הרואה את המשטרה כשחקן בעל עמדה עצמאית בזירה הציבורית הישראלית; במסגרת תפיסה זו, רואה המשטרה (לפחות עפ"י העתון) את עצמה כעסק מפיק רווחים, אשר, מבחינתו, רכושו של האזרח (הפושע) הוא רכושה, מכיוון שפוטנציאלית, לפחות, שייך רכוש זה למדינת ישראל, שהיא, משטרת ישראל, נציגתו.

כותבת הכותבת: "משטרת ישראל מודדת את הישגיה באמצעות מספר הפושעים שהצליחה להכניס לכלא, אך לא כמה כסף הצליחה להוציא מהם. בכך המשטרה הופכת במו ידיה את הפשע בישראל למשתלם".

מכך אמור הקורא להבין כי אם לא הופשטו הפושעים מנכסיהם, "הפשע משתלם". ממשיכה הכתבה בציון העובדה ש"המעצר של האחים גבריאלי לא לווה בשום תפיסה כספית. האחים גבריאלי, כאילי הימורים לא חוקיים, לפי טענת המשטרה, בוודאי הרוויחו לא מעט כסף מהפעילות הלא חוקית לכאורה שלהם. האחים גבריאלי נעצרו. הכסף הלא חוקי לכאורה שלהם – לא."

מקרה נוסף שמצויין בכתבה הוא זה של עומרי שרון: "עמרי שרון הורשע בעבירות חמורות על חוק מימון מפלגות, אבל הכספים... נותרו בידו. המדינה לא תבעה ממנו את הכסף, פירות העבירה על החוק..."

ומסכמת הכותבת כ"זהו סוג של מכת מדינה, שאין כל סיכוי לחסלה כל עוד בעל עסק כזה שנתפס נשפט לעבודות שירות לכל היותר..."

זה אולי מחמם את לבם של חלק מהאזרחים לדעת שיש מי שנותן את דעתו להפקעת כמה שיותר כסף ממי שהוכחה אשמתו (או לפחות להחזקה שלו בידי המדינה), אף כי בכל אחד מהמקרים הללו, זה שווה לבדוק אם היה שם בכלל כסף כלשהו לקחת. העובדה שהאנשים הורשעו (או נחשדו) בפשעים בעלי היבט כלכלי עדיין אינה מציבה אותם במעמד של חשבונות בנק השייכים לציבור – וקל וחומר למשטרה.

וזה ממש רחוק לקפוץ מכך להנחה שיש משום "עידוד הפשע" במצב הקיים. הפשע, במובן זה, משתלם רק לכאורה.

בשורה התחתונה, צריכים אזרחיה, שוטריה ועיתוניה של החברה השופטת, לזכור כי רכושו של האזרח היחיד שלה, גם אם הוא חשוד בפשע, איננו רכושה. אין בנמצא אדם שהציבור יודע שהוא אשם אם לא הוכחה אשמתו ואין אזרח שאיבד את כל זכויותיו - ובתוכן את רכושו – ואת הנחיצות להוכיח את אשמתו בצורה אובייקטיבית לפני שחורצים את גזר דינו.