לזכרו

 

לזכרו

פעם נוספת הלך לוחם לעולמו.

שוב מספרים הכל בשבחו של הגיבור: הוא היה איש משכמו ומעלה, יפה תואר, חכם ונועז.

הוא היה. הוא היה. הוא היה.

אדם כזה הייתי רוצה לראות ולשמוע בעודו בחייו.

מדוע, אם הוא היה משכמו ומעלה, לא זכיתי גם אני ליהנות מאישיותו.

מדוע, פעם אחר פעם, הם מקבלים את רשות הדיבור רק עם מותם?

מדוע החברה הזאת מסוגלת לסבול גיבורים רק אם הם מתים? ממה היא פוחדת?