"אני"

 

"אני"

איש איננו קטן מכדי לומר "אני" ולדעת שהדבר מבטא את בחירתו ונמצא ביסוד בפעולתו.

בחייו נתקל אדם פעמים רבות בשאלות המפקפקות בו כמו "מי אמר לך?", "למה אתה חושב כך?", "איך אתה בכלל יודע?", "מי נתן לך רשות לעשות זאת?" ו"מי אתה בכלל?" אך אסור לו לאדם לסבור בשל כך כי שאלות אלה מצביעות על חולשה, פגם או כשל באישיותו. להיפך: עליו לתפוס כי למעשה מכוונות אותו שאלות אלה לעובדה הנמצאת ביסוד אישיותו – ה"אני" שלו.

צורת ההנחה המובלעת שיש בשאלות אלה, האומרת כביכול שחייב האדם להסתמך על סמכות אחרת, חיצונית, שאיננה הוא עצמו, כדי להביע דעה או עמדה כלשהי מצביעה כמובן, קודם לכל, על טעות הגיונית פשוטה, המבוססת על התעלמות מהעובדה שגם הסמכות שלגביה נשאל האדם, כמו "מי אמר לך?" איננה, בסופו של דבר, אלא ...אדם. בנוסף לכך, מבטאים אלה המפקפקים בסמכותו של היחיד באמצעות שאלותיהם אלה את ההנחה שרוב בני האדם בתרבותנו לוקים בחוסר בטחון כשהדבר נוגע להערכתם העצמית.

חוסר הערכה עצמי זה איננו טבעי או כזה שתלוי בסיבה הגיונית מסוימת הידועה לאדם לגבי חולשה פרטית שיש לו; הוא נובע מכך שבחברתנו, שבה שולטת התנגדות רעיונית לאהבת האדם כלפי עצמו, רואים בעין לא יפה הערכה עצמית גבוהה שיש לאדם - מה שמתבטא, בסופו של דבר, בראיית האדם את עצמו כנטול חשיבות או יכולת. אך אם יידע האדם לזהות מחדל יסודי זה, ויבין כי דעתו, עמדתו וחשיבתו היחידאיים טובים כשל כל אחד אחר – ושממילא הם האמצעים שיש בידו כדי להחליט לגבי חייו – הוא יבין שבאופן יסודי עליו לטפח את הערכתו העצמית ולחזק אותה. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה לטעון אותה בסמכות מציאותית, כלומר כזו שתסתמך על תבונה, אמת וצדק.

לפיכך, התשובה על "מי מינה אותך?" שתובעים מכל מי שמביע עמדה או בחר לפעול בדרך מסוימת, צריכה להיות אותה תשובה שיש להשיב על "מי אמר?" – "אני!"

ה"אני" צריך להיות נקודת המשען של התודעה, כפי שהוא אבן היסוד העובדתית של הרצון. זה והבחירה החפשית הקובעים את ההחלטות החשובות בחיי האדם הם של היחיד, גם כאשר הוא מבצע אותה אחרי שיקול של רעיונותיהם, מחשבותיהם והצעותיהם של אחרים. עקרון מציאותי הוא שאין זה משנה כמה גדולה ההשפעה שיש על הפועל מבחוץ, מה שמניע אותו הוא ה"אני" שנמצא בתוכו.

כפי שהנהג הוא הקובע את מסלול נסיעת המכונית גם אם יוצריה עולים עליו ביכולותיהם, גם היחיד הקטן ביותר, ההולך בעקבות הגדולים המנהיגים אותו והתלוי בהם, שומר לעצמו, כל העת, את ההחלטה אם להמשיך וללכת בעקבותיהם, רגע אחר רגע, כפי שגם ההחלטה להתחיל ללכת בעקבותיהם היתה החלטתו שלו. יהיו אשר יהיו ההשפעות החיצוניות שאליהן חשוף היחיד – כמו המורים הרבים שמהם הוא לומד - ה"אני" הוא הנהג הראשי והעיקרי של המנגנון האנושי היחידאי.

וכדאי שהאדם יטמיע לפני ולפנים אישיותו והכרתו את המחשבה שה"אני" שקיים בו הוא לא רק אוצר החיים היקר ביותר שלו אלא גם – ובעיקר - אמת עובדתית טהורה שמשמעה שה"אני" מבטא את נקודת הייחוס הראשית שלו למציאות, המבטא את טבעו כאדם – מהות יחידאית תבונית – אשר מנהל את חיי עצמו, ולפיכך ה"אני!" הוא גם התשובה הראויה לרבים מה"מי?" שאודותם הוא נשאל בחייו.

נתונים נוספים