ההתנגדות ליחידאיות

 

ההתנגדות ליחידאיות

תוצאתה של הטעייה מגמתית

קובלים אצלנו על מות הסולידריות ובד בבד עם גישה זו מאשימים בכך את עלייתו של האינדבידואליזם. אפייני הדבר לתפישה שבה מנוגדים עניניו של היחיד לעניני הכלל. לפי גישה זו, עלייה בדאגתם של בני אדם לעניניהם נעשית על חשבון דאגתם לעניני אחרים או לענינים חברתיים – ובכלל, הפעולה למען היחיד מנוגדת לפעולה למען הכלל.

יותר משמדובר בטעות תמימה, מדובר בהטעייה מגמתית: קודם כל, היחיד הוא רכיב עולם שאיש אינו יכול שלא לראות באמצעותו את הדברים; כל יחיד אנושי בנוי מבחינת הטבע כיחיד, פועל למען קידום עצמיותו – והחברה אינה מנוגדת לו אלא מהווה ערך עבורו.

בעיקרו של ענין, חחברה, עבור היחיד האנושי, היא ערך חיובי ומושג שבאמצעותו הוא ממצה את אישיותו. אובייקטיבית, החברה היא סכום של יחידים אשר ככל שכל אחד מהם עוסק בשיפור רווחיו הוא מועיל גם לה.

לא רק שאין סתירה בין עניני היחיד לעניני החברה – יש ביניהם התאמה. התאמה זו עומדת ביסוד ההתפתחות התרבותית והכלכלית של חברה אנושית; ככל שבחברה נתונה מקבל היחיד מרחב פעולה גדול יותר למימוש רצונותיו, מהווה הדבר דחיפה לקידום החברה כולה.

לפיכך, מי שיש לו ענין בקידמה חברתית ובשפע של הכלל, צריך לתמוך בקיומו של חופש במידה הגדולה ביותר האפשרית, כדי להועיל לענינו זה.

מי שמנסה להפריד ו/או לנגד בין שני ענינים אלה, מוביל לדיכויו של היחיד בצורה ישירה, אך בסופו של דבר לדיכויה והתנוונותה של החברה כולה.

החברות המפותחות ביותר עלי אדמות הגיעו להישגים גדולים בתחום הרווחה החברתית הכללית בזכות האפשרויות שנתנו להתפתחות היחידים בהן. הענין לתרום לחברה והענין לתרום ליחיד הם שניהם עניניו של היחיד היצרני; מבחינתו – וזה נכון מציאותית – אין הבדל בין הענין האישי והענין החברתי, כי אין הבדל עקרוני בין מפעל שמוקם לצורך עשיית רווחים ממימוש כוחו של היחיד והוצאתו לפעול לבין פעולה שמועילה לחברה. למעשה, התועלת החברתית היא זו שמגלמת את הרווח ליחיד המפעיל אותה.

הנסיון להפריד ולנגד בין עניני היחיד לעניני הכלל בחברה נתונה יכול להביא רק לדיכויו של היחיד, לבלימת מאמציו למימוש כוחותיו – וכתוצאה מכך לדיכוייה של החברה כולה.

מסיבות שאין זה ההקשר הנאות לפרטן, סבורים אנשים שמאמציו של היחיד למען עצמו הם שליליים או נוגדים בצורה יסודית כלשהי את ענינים של בני אדם אחרים. לא רק שאין עדות מדעית התומכת זאת, אלא שההתפתחות החברתית בעולם מצביעה על כך שפעולה למען רווח אישי באה לידי ביטוי, בחישוב יחידאי וכולל גם יחד, בצמיחת רווחתה של החברה המאפשרת מידה גדולה של חופש ליחידיה.

אין ספק בכלל שחברות חפשיות משגשגות יותר, בריאות יותר ובעלות בעיות פנימיות קלות יותר מדיקטטורות. מתן חופש פעולה ליחיד הוא הסיבה הראשית להבדל הכלכלי שבין העולם החפשי לעולם השלישי, המורכב רובו ככולו ממדינות שאינן מכבדות את היחיד ורומסות את זכויותיו.

במדינות לא חפשיות, או חפשיות למחצה, כמו ישראל, נוהגים לתלות את האשם בבעיות החברתיות ביחיד או, נכון יותר, ביחידאיות (האינדבידואליזם) ומאשימים אותו בכך שהחברה נפגעת בגינו. זוהי הטעייה מגמתית שתפקידה לצמצם את מרחב החופש שיש ליחיד בחברה הנתונה. הטעייה זו מבוצעת על ידי מי שמציג את עצמו כמייצג עניניו של הכלל, שהוא בדרך כלל כוח פוליטי התומך בכלל כברעיון.

הרעיון שלפיו הכלל עולה בחשיבותו על היחיד קרוי גם פשיזם. הוא בא לידי ביטוי במיוחד בחברות שבהן מושג המדינה נמצא במקום גבוה יותר בסולם העדיפויות החברתי והאזרחים מניחים שמושג המדינה מבטא את החברה ושהמדינה מסמלת את החברה.

תפקידו של הרעיון שהמדינה מסמלת ו/או מייצגת את החברה הוא חיזוק הכוחות הפוליטיים הדוגלים בעליונות הקבוצה על היחיד. החברה הפשיסטית מחונכת לתפוש את היחיד והיחידאיות כאיום על הכלל החברתי. בדרך כלל אין האזרח של מדינה כזו שם לב לעובדה שגם אלה שתומכים בדיכוי היחיד הם יחידים וגם קריירה פוליטית התומכת בהעמדת הכלל מעל ליחיד היא קריירה אישית ושהתרומה לחברה אינה סותרת את פעולת היחיד למען עצמו.

אך את פעולת היחיד למען רווחיו האישיים בתחומים כמו איכות החיים, הכלכלה והמסחר מכנים בשם הגנאי-כביכול "אינדבידואליזם" ואילו את פעולתו במסגרת קריירה פוליטית למען החברה רואים באור חיובי, כחברתיות, אף שמבחינה מעשית אין היא, כשלעצמה, מועילה כלל. בחברתנו, לפעולת האדם למען עצמו יש, שלא בצדק, שם רע. זהו פריה המסוכן של המגמה האנטי-יחידאית.

וכדאי, בהקשר זה, לשים לב לכך שכל בקשה (או תביעה) של ה"כוחות החברתיים" למען שיפור תנאי החיים בחברה, מתבססת על פירות העשייה היחידאית – ומשמעותה שימוש של אלה שפועלים "למען החברה" בתוצרי פעולתם של אלה שפועלים "למען עצמם". במלים אחרות: שוב, הפעולה היחידאית היא העומדת ביסוד רווחת הכלל.

אך בעוורונם לעובדה זו מאשימים אזרחי החברה הנתונה דווקא את היחידאיות במה שהוא בעצם אשמת התומכים בחברתיות. כאשר אין היחיד נתפש בחברה כערך חיובי – או, יתרה מזו, אם הוא מדוכא – חסרה החברה את קנה מידה היחידי להערכת התועלת והנזק של פעולות הממשל, כי באמצעות היחידים ניתן להדגים את יעילותה של פעולה למען הכלל.

האשמת היחידאיות הפכה בחברתנו לפתרון-פקק פסיכולוגי שאיש אינו בודק את העובדות לגביו; לאחרונה מרבים להאשים את היחידאיות בכרסום הסולידריות החברתית, עקב עליית התופעה של הפקרת היחידים בחברה. אך זו תוצאתו של שקר מכוון לחשוב שהאיכפתיות לחבר היתה גדולה יותר בעבר; רגש החברות והקשרים החברתיים היו תמיד מעניניהם של היחידים השותפים בחברה והורדת היכולת של היחיד רק מקטינה את יכולתו של היחיד לפעול למען אלה שאותם הוא רואה כעמיתיו. כתמיד, יכולים רק היחידים בעלי היכולת האישית להתגייס לסיוע יעיל לבני חברתם – אם אין הרוחות החברתיות נושבות נגד יכולתם לממש את יחידאיותם.

נתונים נוספים