לא רק על עצמי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 907
לא רק על עצמי
על האנוכיות הראנדיאנית
את הפילוסופיה של אין ראנד מוקיעים בד"כ בשל גישתה החיובית לאנוכיות. נכון הדבר שהאתיקה (תורת המוסר) של המציאותיות(*) מבוססת על אנוכיות, אך למושג האנוכיות בפילוסופיה זו יש משמעות שונה לגמרי מן המשמעות הנודעת למושג זה בעולמנו.
במאמר "מרד הנפילים", שפורסם בעתון "מקור ראשון" לגבי יצירתה של פילוסופית וסופרת זו, מצויין כי "האגואיסט הוא מי שקשוב אך ורק למעיין הפנימי של חייו." בהקשר זה, ההדגשה של "אך ורק" היא מוטעית ומטעה, כי היא עלולה ליצור את הרושם המוטעה שהאדם המושלם, לפי השקפתה של ראנד, איננו מתחשב כלל באנשים אחרים ולא איכפת לו מהם. מסקנה זו מנוגדת להשקפתה של אין ראנד בנושא:
בספרותה ובפילוסופיה שלה גם יחד מציגה ראנד את האדם המושלם, האגואיסט, קודם כל כאדם הפתוח לדעותיהם של אחרים מבחינה זו שהוא רואה חשיבות בלמידה. בנוסף לכך היא מציגה אותו לא רק כאדם חברותי מבחינת יכולתו לתקשר עם אחרים אלא כאדם המתאים ביותר לחברתיות. האדם האידיאלי שלה הוא אדם שמעגלי החברה השונים חשובים לו ביותר וכלולים במערכת הערכים שלו כחלק אינטגרלי והכרחי; ידידים, שותפים, בני משפחה, מדינה ועולם הם, בעולמו של הגיבור הראנדיאני, חשובים עד כדי כך שהפעולה למענם – עד כדי סיכון חיים – היא חלק מחייו.
אלא שאין ראנד טוענת לצורך בסדר עדיפויות חדש של ערכים אלה, סדר שעפ"י תפישתה הרעיונית הוא נכון יותר, צודק יותר ומנוגד לסדר הערכים ההרסני המוחזק היום בידי חלק גדול של האנושות. במיוחד נוגע הדבר למקומו של ה"אני" בהיררכיה של הערכים שיש לאדם; בהקשר זה טוענת אין ראנד כי את המקום הראשון והעליון בהיררכיה יש לתת ל"אני" (מבלי לשכוח שום ערך אחר).
אין ראנד אמרה: "תנאי לאמירת "אני אוהב" הוא ידיעת אמירת "אני".
אמירה זו, אשר מזכירה לנו את האמירה הידועה במסורת ישראל "אם אין אני לי מי לי", מכוונת ליחס הלוגי הנכון בין ה"אני" להשלכותיו ולמקומה הנכון של אמירת ה"אני" במכלול ערכי המוסר האנושי. היא מדגישה כי עצמיותו של היחיד היא השלב הראשוני והיסודי בסולם התפתחותו – וכי שאר ערכיו הם נגזרים של ה"אני", כי זה המוקד של משיכת הערכים שלו; תפישת היחיד את העולם נעשית מנקודת המבט של ה"אני" שלו וכוללת את שאר ערכיו. סדר זה של הדברים, מדגישה אין ראנד, איננו ענין של החלטה שרירותית אלא תוצאה של תצפית אובייקטיבית במציאות האובייקטיבית: של תפישת עובדות המציאות בשרשן: שכמו שאר בעלי החיים, האדם נברא כיחיד המבקש את ערכיו ועליו למלא את "שק" הערכים שלו בערכים, הכוללים גם את אלה הקיימים בחברתו.
לפי ראנד, בוחר היחיד האנושי את בני חברתו הרצויים ביחס ישר לחופש שיש בידו לבצע בחירה זו; ללא בחירה עפ"י אמות מידה מוסריות, המנחה את היחיד האנושי לשפוט את עמיתיו, לא יוכל היחיד לזכות בחברים טובים, להנחות את הקרובים אליו (בני משפחתו, שותפיו ובני אומתו) להיות טובים. ללא בחירה המתבצעת עפ"י דרישותיו של ה"אני" לא תוכל החברה האנושית לטפס כהלכה בסולם ההתפתחות התרבותית ולא ייווצרו התנאים ההכרחיים להשגתה ושמירתה של חברה אנושית ראוייה לשמה (או, מדוייק יותר, למושג האנושיות שמציין אותה).
(*) מציאותיות = אובייקטיביזם, הפילוסופיה של אין ראנד.
ברומנים של אין ראנד רבות הדוגמאות למעשי עזרה הדדית, נדיבות וחסד שמבצעים גיבוריה האנוכיים, והם עושים זאת ממניעים אנוכיים, כשהם מדגימים את הרעיון של ראנד, שאין הבדל עקרוני בין פעולת היחיד למען עצמו לבין פעולתו למען האחר. למשל: הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", מסייע לסטיבן מלורי, האמן הסובל, לעמוד על שתי רגליו, פיזית ורוחנית. ג'ון גאלט ופרנציסקו ד'אנקוניה, גיבוריו של "מרד הנפילים" משקיעים את משאביהם ומסכנים את חייהם למען אחרים במבצע אדיר של... תיקון העולם: נסיון להפיכת העולם הלא מוסרי למקום המתאים לקיום האנושי. הם עושים זאת, עפ"י תפישת ראנד, לא כהקרבה עצמית אלא כפעולה למען ערכיהם.
בכל אלה עושה ראנד שימוש כדי להביע תפישה מהפכנית של אנוכיות, המנוגדת לגישה המקובלת, הרואה את האנוכיות כשלילית וכדורסנית. דבר זה – תפישת האנוכיות כיסוד מוסרי חיוני - נובע, בין היתר, מהתפקיד שרואה ראנד לפעולת היחיד האנושי למען עצמו בהקשר של תרומתו לעולם: בעיניה, היחיד היצרני הוא יסוד הטוב שבעולם.
"כשאתם רואים אדם יוצר עסוק בעבודתו, שאלו את עצמכם" אומרת אין ראנד "מה יועיל יותר לאנושות – אם יעשה את הדברים בצורה הנראית לו כטובה ביותר עפ"י הבנתו שלו, או שיבטל את דעתו מפני דעת ה"רוב"? נסו להשליך רעיון זה לרופא המטפל בילדכם, הנזקק להחליט על דרך הטיפול הנכונה בו. אז ייקל עליכם להבין עד כמה חשוב הדבר שיידע אדם לבחור, להחליט ולפעול עפ"י הידע שכלול בעולם ה"אני" שלו, ולא לבטל את הבנתו היחידאית (שבהקשר זה היא גם המקצועית) מפני דעות שאינו מסכים עימן.
במציאות עולמנו, קובעת ראנד, נאבק היחיד על צדקת דרכו כנגד ערכיה הלא-ברורים של קבוצת ההמון, אשר לא רק שאיננה נותנת לו לבטא את עצמיותו (שלעתים קרובות צודקת יותר מזו של ההמון), אלא אף מעוניינת להפקיע ממנו את שכר פעולתו שאותה הרוויח ביושר. הוא עשה זאת על ידי יישום של מה שהוענק לו על ידי המציאות במסגרת אישיותו היוצרת, במיוחד אחרי שדאג לרכוש את הידע המקצועי שנדרש לצורך שליטה זו.
תפישת האנוכיות של ראנד איננה מכוונת כנגד עמיתיו של היחיד. לא רק שהפילוסופיה של אין ראנד איננה מסלקת מדרכו של היחיד את עמיתיו, אלא שהיא מטיפה לשותפות דרך עימם, על יסוד ההנחה שדבר זה משרת את עניניו. את הראייה הראשית לכך ניתן למצוא בשיטה החברתית שלה הטיפה כשיטה האידיאלית: הקפיטליזם החפשי(**).
בהתאמה לרעיון השותפות יש להבין גם את התייחסותה של ראנד לאתיקה של היחיד: האנוכיות (במובנה המדוייק גם מבחינה לשונית) באה קודם כל להדגיש את ההתנגדות לגישה החברתית השלטת, הממליצה ליחיד לבטל את ה"אני" שלו, את עצמיותו, מפני הכלל ולהקדיש את חייו לחברה מתוך הנחה שהחברה מייצגת ערך העולה על ערך היחיד. לעומת גישה זאת ראתה אין ראנד את התפתחותם של היחיד והחברה כעולים אהדדית בקנה אחד; החברה, עפ"י ראנד, היא המכשיר האידיאלי לצורך קידום ערכיו של היחיד האנושי, מטרותיו ותכליותיו. אך דבר זה נכון רק בתנאי שהחברה היא מוסרית, כלומר כזו שמקפידה לשמור על זכויות האדם (***) של אזרחיה.
לגבי הפילוסופיה בכלל אין ראנד מדגישה כי תפקיד הפילוסוף איננו להמציא מציאות אלא לזהותה. במובן זה, אין מצוות האנוכיות מצווה שרירותית אלא תוצר של זיהוי מציאות – של עובדת היות היחיד מותאם לבחירה חפשית עפ"י שיפוט אישי-יחידאי ושומה עליו להשתמש ביכולותיו כדי להתקדם בעולם.
(**) בניגוד לאנשי הכלכלה החפשית של היום, המאמינים כי הקפיטליזם מבוסס על תחרות, החזיקה ראנד בגישה שהקפיטליזם מבוסס קודם כל על שותפות.
(***) זהו היסוד לתפישת זכויות האדם של אין ראנד, שאיננה מענינו של מאמר זה.
דבר זה הוא מוחלט שאיננו נתון לבחירה, כי גם אי בחירה היא סוג של בחירה וגם בחירת היחיד עפ"י דעת הרוב היא, ביסודו של דבר (או בסופו) פרי שיפוטו של היחיד. לפיכך, גם אדם המשוכנע ששיפוטו של היחיד איננו צודק ומאמין באמיתותו של האלטרואיזם (הפעולה למען הכלל) פועל תמיד ע"ס שיפוטו האישי.
מבחינת המציאות העובדתית, אין היחיד יכול לבטל את עצמיותו, את רצונו, את מאווייו – וגם אין צורך שיעשה זאת.
נסיון של היחיד לחיות תוך הקרבת עצמו למען הכלל (בניגוד לפעולה למען האחר/ים, כאשר הוא רואה אותם בגדר ערכיו) איננו מוסרי ולו רק מפני שאין המציאות (כפי שראינו לעיל) כוללת אפשרות כזו. אך, יתרה מכך, אם מבין האדם שטובת הכלל (המוסרי) היא ערך נעלה של האגואיסט, הוא יפעל כך שתהיה התאמה בין הפעולה למען עצמו לבין התרומה שלו למען הכלל. מעשית, מהווים מעשיו האנוכיים של היחיד היבט של התפתחות חברתו – הם משלימים זה את זה. שלא לדבר על כך שפעולתו האנוכית של בעל מקצוע המועיל לאחרים (כמו רופא, טבח או מנהיג) מביאה תועלת רבה לחברה.
לפי תפישתה של אין ראנד, הטעות והכשל הלוגי החמורים ביותר הם אלה המפרידים את הפרט מן השלם ומנגדים אותם זה לעומת זה; בטבע ובמציאות אין הפרדה יסודית ו/או ניגוד ענינים בין היחיד לחברה, כפי שאין כזו בין הראש לאברים ובין אם לילדה.
היותו של המוסר הנכון תואם אנוכיות הוא מוחשי לכל המתבונן בטבע החיים, ואין צורך לחרוג מגדר הטבע כדי לחזות בו. האם בדאגתם של הורים לילדיהם יש משום פעולה הנוגדת את עניני עצמם? האם יש סתירה בין הזנתה של אם את עצמה לבין תזונתו של תינוקה? בודאי שלא. אך נתאר לעצמנו מצב שבו האם מאמינה שבתזונת עצמה יש משום העדפה כזו ושבשל אמונתה זו היא תתחיל לנסות ולצמצם במזון שהיא נותנת לצאצאה כדי שיהיה לה יותר, ו/או להניק מבלי לאכול? התוצאה תהיה, כמובן, פגיעה הן בה והן בתינוקה. זה מה שיקרה בעולם האנושי אם יועדף בו מושג ה"אנחנו" על פני ה"אני", אם לא תישמר זכות הבכורה של פעולת היחיד למען עצמו.
ה"אני" הוא הלבנה הראשונה של הסדר הטבעי. האנוכיות היא הגדרת נקודת הייחוס המוסרית הראשונה, שעל פיה ייקבעו שאר ערכיו של היחיד ודאגתו להם. לאחריה, יבואו בסדר הנכון כל שאר הדאגות וביניהן הדאגה לכלל.
מה שגרם לאבותינו לומר "אם אין אני לי", "עניי עירך קודמים" ו"אדם קרוב אצל עצמו" היתה מלחמתם של אויבי הרוח שהחלו לערער על העקרון המקודש של מוסריות פעולתו של היחיד למען עצמו. בתקופתנו, בה קשה ביותר המחלה הרעיונית האנטי-אנוכית, שבה, כשרוצים להוקיע אדם אומרים עליו שהוא אנוכי, שהוא פועל למען אינטרסים עצמיים ו/או למען עצמו, באה אין ראנד, כרופאת רעיונית, לרפא את החברה מחולי רע זה.
ראנד לקחה על עצמה לומר: להיות מוסרי זה להיות אנוכי וכל פעולה שמביאה תועלת לאנושות נובעת, בצורה זו או אחרת, מפעולתו של יחיד למען ערכיו שלו.
מעל לכל, יסודה הפוליטי של תמיכת ראנד במושג האנוכיות הוא ההתנגדות לתפישה האלטרואיסטית, האחראית, לדעתה, לשיעבוד האוחז כיום באנושות. את גישתה למה שקוראים היום "איכפתיות" מדגימה ראנד היטב בסיום ספרה "המנון". שם היא מניחה לגיבורה, אשר הצליח להימלט מחברה אלטרואיסטית קיצונית, שבה בוטל מושג ה"אני", את הדברים הבאים:
בתוך מקדש רוחו, נמצא כל אדם לבדו. ישמור, על כן, כל אדם את מקדשו בלתי נגוע ובלתי מחולל. אחר-כך, באם ירצה בכך, יוכל ללכת יד ביד עם האחרים, אך רק מעבר לסף המקודש.
והוא מוסיף, כצוואה:
כאן... אני ובני וחברי הנבחרים, נבנה ארץ חדשה ומבצר... והוא יהפוך ללבה של האדמה... וכל אחי ישמעו על כך... . ויבוא היום שבו אשבור את כל כבלי העולם ואשחרר את ערי העבדים, וביתי יהפוך לבירת העולם אשר בו כל אדם יהיה חופשי להתקיים למען עצמו.
ביטוי מלא זה של שילוב בין זכותו של היחיד לחיות למען עצמו לבין גאולת האנושות מוכיח את מהותה המוסרית של תפישת האנוכיות של אין ראנד.
בשירה כותבת רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי", אשר כוונתו, ניתן להניח, היא שמכיוון שכל מה שהיחיד יכול לספר עליו הוא תמיד רק מנקודת מבט אישית – הרי הוא, מתוך כך, סובייקטיבי ובעל ערך מוגבל. גישה זו היא קאנטיאנית במובהק, וראנד, שהתנגדה לגישה זו, הופכת את היוצרות: ברוח האמירה "מבשרי אחזה אלוה"(****) מצהירה אין ראנד על כך שתפישתו של היחיד את המציאות היא אובייקטיבית; חויית התפישה של היחיד, אם היא נעשית בהתאם לכללי השכל, מחזיקה בתוך עצמיותה את כל הידע המציאותי הנדרש מן היחיד לצרכי גאולתו העצמית, ומתוך כך גם גאולת העולם כולו – בתנאי שיידע לשמור בקנאות על אנוכיותו.
(****)אין ראנד היתה יהודיה – עליזה רוזנבאום – ואע"פי שהפילוסופיה שלה היא אתאיסטית במוצהר, קיימים בה (עפ"י מחקרי) יסודות יהודיים רבים. זוהי דוגמה אחת לכך.