מן האתאיזם והלאה

מן האתאיזם והלאה

 

שנים רבות הייתי, בטעות, אתאיסט. אף כי נעשתה בתום לב ולא למטרות לא מוסריות, לא היתה טעות זו תמימה באופן מלא, שכן היא כוונה למטרות שליליות על ידי גורמים זרים לי; בעת שבה עשו אלה את פעולתם על דעתי השתמשו בשכל הישר שלי ובתכונותי החיוביות שבראשן השאיפה לחיות בצורה במתאימה לאמת ולצדק ולהתנער מהטעויות, הכשלים והכזבים ששייכים לגורמים חברתיים שראיתים כטועים ומטעים.

 

כל אלה גרמו לכך שממש מבלי לחקור את הדבר האמנתי כי מושגים כמו "אלוהים" הומצאו בהקשר של אמונות טפלות, אשר היו כלים לניצול בני אדם על ידי בני אדם אחרים ולפגיעה בהם. למעשה, הייתי מוכן לאתאיזם משחר ימי כי כבר מגיל צעיר ראיתי באנשי אמונה שומרי מצוות לא רק בני אדם הרחוקים ממני, אלא גם כאלה שמייצגים איום כלפי, שכן פעולתם היא כפייתית בטבעה.

 

לרעיון אחרון זה חונכתי על ידי המתנגדים לדת היהודית בחברה הישראלית – ומאוחר יותר הבנתי כי מדובר בקבוצת אוכלוסיה הרואה את הכפיה הדתית כמאפיין של כל הדתיות, מבלי להבחין בהבדל הקיים בין הגישה היהודית לגישות הדתיות האחרות. בתקופה מאוחרת יותר הבנתי כי האתאיזם איננו רק עמדה פילוסופית אלא כינוי למצב פסיכולוגי נפוץ, המאפיין בני אדם הרואים בכל התקרבות לאמונה דתית פעולה בלתי הגיונית, מבלי לבדוק את הדברים לאשורם, וזאת בהסתמך על הנחות היסוד שיש להם לגבי העולם הדתי.

 

כמי שהיה במוצהר אתאיסט על יסוד פילוסופי לא הייתי מודע כלל למידה שבה קבוצת בני אדם אלה, המחזיקים באתאיזם כיסוד לגישתם המנוגדת לדת באשר היא רואה את עצמה כמגינת השכל הישר וההגיון המאויימים על ידי הדת, מתאפיינת בעצמה בגישה דתית בטבעה; דבר זה מתבטא במלחמה של האתאיסטים הללו – ואני לא הייתי מודע לכך שה"אתאיסטים" הלא פילוסופים הללו נהנים ממעט מאד תמיכה רעיונית פילוסופית ראויה לשמה.

 

תלמידי פילוסופיה אלה ניצלו את שמה של אין ראנד כדי לפגוע בתלמידיה שרצו לחקור באופן רציני את נושא אפשרות קיום האל בהתאם לידע החדש שגילו ובכך בלמו את כל התפתחותה של תנועת חקירה בנושא זה.

 

למותר לציין כי גם אם ברור לאדם אחד מהי האמת בנושא כלשהו אין הוא מחזיק בזכות לעצור את חקירתו של אדם אחר לגבי נושא זה – וקל וחומר כאשר אין הדבר כך. בהקשר זה יש לציין כי האתאיסט השטחי מבית מדרשה של אין ראנד מבסס את דחיית האמונה שלו על הנחות יסוד שיש לו לגבי האל, אך מבלי שדאג לבססן באופן מעמיק באמצעות מחקר מקיף שעשה ביסודות האמונה הדתית, אפילו אם מדובר ביהדות בלבד.

 

במיוחד לא הבנתי את ההבדל המהותי שקיים בהקשר זה בין מלחמה לשלום, כלומר בין נסיון לבסס השקפה מסויימת לבין מלחמה שניטשת נגד השקפה שונה, על אף שאין בידי הנלחמים די חומר עובדתי או רעיוני לבססה. זהו ההקשר שבו, בישראל, ניסו האתאיסטים השמאלנים להתנגד למאמינים על יסוד בורותם לגבי יסודות האמונה, כאשר הצגתם את האמונה הדתית איננה אלא נסיון להראותה כסוג של דוגמה או שקר שאין ביסודו אמת – וזה, ביסודו של דבר, עיקרו של הכשל האתאיסטי, המסתפק ב"לא שיכנעת אותי".

נתונים נוספים