החוזה החברתי והמס

 

החוזה החברתי והמס (*)

חוזה אינו יכול להיות בעל משמעות חוקית אם הוא מחייב צד אחד בלבד ואינו מאפשר לו לבקר כהלכה את הצד השני. במקרה של ישראל, נשאלת השאלה מדוע לא טרחה המדינה ליידע את כל האזרחים בפרטי החוזה שהיא מסתמכת עליו בפעולותיה; במדינות מתקדמות נחשב כבר היום אי דיווח של משרד ממשלתי לאזרח על זכויותיו כצורה של העלמת מידע.

תקפו של חוזה ערטילאי כלשהו אשר מחייב אותי, כאזרח, בניגוד לידיעתי, להסכמתי ולרצוני פקע זה מכבר בשל הפרת תנאיו כי היקף ההתעללות הממשלתית בזכויות האדם של האזרח, כפי שהיא נעשית היום, לעולם לא היתה מקבלת גושפנקה אם היתה רשומה במפורש, כך שיש להניח שלא רק שאינני מחוייב עוד לחוזה כזה, אלא שסביר בהחלט שאחרי שנות דור של סבל אני גם זכאי לפיצויים ולדמי נזיקין.

הרעיון שאי תשלום מס כמוהו כפגיעה באחרים מוסכם על אנשים רבים שלא למדו את הנושא לעמקו. טעות זו אינה מקרית מכיוון שראיית יצרן, שאינו פוגע באיש, כשודד שפוגע בבני אדם, מצריכה בניה רעיונית מתוחכמת וחינוך מודע, המכוון את בעל השכל הישר להאמין בכך שהאמת מהופכת למה שהוא רואה בעיניו, ושפקידי המס, שעל פני השטח נראים כגורמים סבל, אינם אלא מקור תועלת לציבור. במשך למעלה מעשרים שנות מחקרי בתחום לא מצאתי לכך עובדות תומכות מבחינה מדעית.

הטענה שהמיסוי הכפייתי צודק מכיוון שהוא מממן פעולות סיוע ועזרה לציבור, או מכיוון שהוא מהווה תשלום על שירותי הממשל, אינה מספקת מבחינת הצדק ואינה משכנעת כלכלית. אין ערעור על כך שכספי המס אכן מממנים את הפעולות הנ"ל אך יש ערעור ושאלות רבות לגבי מוסריות המטרות המעורבות ולגבי מוסריות הענין הכפייתי המעורב בהן כמו, למשל "כמה מן הכסף הזה באמת מממן פעולות אלה?", "מהם קני המידה שעל-פיהם נקבע איך יוצאו כספים?", "איך קרה שארגוני הגבייה הפכו לארגוני כפיה אלימה?" ועוד. לכל השאלות הללו עדיין לא ניתנו תשובות מספקות.

בענין המימון הממשלתי והסיוע לנחשלים יש לומר זאת: אם איש כנופיה רוצח היה אומר שהוא תורם חלק מביזתו לנזקקים זה לא היה משחררו מאחריות לפעולותיו, וזה גם היה מעורר שאלות ופקפוק מובנים לגבי יכלתו של פושע לסיוע הומני. המימון הממשלתי והסיוע לנחשלים, הם, למעשה, עלי התאנה המוסריים שבהם מכסה עצמה מערכת המיסוי הכפוי אשר נזקה מרובה מתועלתה, מאז קום המדינה.

"מימון ממשלתי" ו"עזרה לנזקקים" הפכו לסיסמאות ריקות מתוכן אשר אמיתותן וישימותן מעולם לא נבדקו בצורה רצינית, ובודאי שלא כמו שהדבר ראוי להיעשות, כלומר: בהתאם לקני-מידה מדעיים אובייקטיביים ואל מול האלטרנטיבות הרבות, אשר מדע הכלכלה מציג בתחום זה.

(*) מאמר זה מבוסס על קטעים נבחרים מתוך המסמך שהוגש לבית המשפט כהגנה על עמדתי בעת העימות שנערך ביני לבין שלטונות המס בשנת 1995. למותר לציין כי שלטונות המס ו/או התביעה לא הגישו שום התמודדות משמעותית לטיעוני המאמר.

סיסמאות המימון הממשלתי והסיוע פועלות ככלי השתקה ושיתוק רעיוניים בידי כל ארגון שענינו לחמוס ציבור כלשהו וזה, אולי, המקום להזכיר שגם אירגוני מרצחים כמו ה"חמאס" - להבדיל - נערצים ונתמכים על ידי האוכלוסיה המקומית בשל ארגוני הסעד שלהם וכן בשל העובדה שהם נשענים על תרומות ולא על כפייה ובכך, לדאבוני, הם מוכיחים אנושיות והבנה טובה יותר לטבע האדם מן הממשל הישראלי אשר הולך ומאבד נקודות זיכוי בשל אלימותו.

מערכת המיסוי הסוציאליסטית בכלל ומנגנון מס ההכנסה במיוחד מבססים עצמם, במודע או שלא במודע, על בורות הציבור, ובמובן זה מנצלים את חולשתו; הם מסתירים את הסבל החמרי והרוחני שהוא מנת חלקם של

נישומיהם האמידים ודואגים להוקיע אותם כרודפי בצע - פעולה שמכפישה, אגב, את כל הנישומים, שבהם גם אנשים שהם, מבחינת השלטון, צדיקים גמורים. אדם בעל כבוד עצמי לא היה מרשה לעצמו להסתייע במה שעלה בסבל של אדם אחר - ואני יכול רק לשער שמנגנון ממשלתי עריץ ירוויח מאנשים חסרי כבוד עצמי פחות התנגדות לחוקיו. ואכן, העובדה שהרבה אזרחים בישראל חשים שהם חייבים תודה לממשל על "כל הטובה אשר עשה עימם" הופכת אותם לאסירי תודה תרתי משמע - ולבשר תותחים אידיאלי בכל הרמות הפוליטיות.

אך שתיקת הקרבנות, אשר השהתה את חשיפת הפשע שביסוד השיטה, איננה יכולה לבלום זאת לאורך זמן ואין היא גם משנה את העובדה שחובת ההוכחה נחה, במקרה זה, על השלטון הטוען כי האזרח חייב לו; על המערכת השלטונית מוטלת החובה להוכיח מדעית שהמס מועיל.

אם היא איננה מצליחה לעשות זאת בצורה מדעית, ובכל זאת תובעת תשלום אז היא מצהירה, על דרך השלילה, שכל מה שעומד לצידה הוא כוח הזרוע. הצהרה כזו היא גם הודאה עצמית בכך שאלה שמפעילים את המערכת יודעים כי הם אינם פועלים בשם הצדק.

העובדה שבמשך שנים כה רבות לא טרח השלטון לעשות זאת מדעית - ולו מתוך כבוד יסודי למשלם המס, אומרת כי "על ראש הגנב בוער הכובע", כלומר: שהיא יודעת שאין לה דרך להוכיח דבר כזה.

בזמן שנזקו של המס ברור לאנשי כלכלה רבים, תועלתו, שלא הוכחה, נשענת, בינתיים, על שני יסודות רעועים, רוחני וחמרי:

א. רוחנית, על סיסמאות דוגמטיות וקלישאות שגורות המוחזקות בידי ציבור ששכלו נשטף באמצעות שליטה ממלכתית סוציאליסטית-נוצרית בחינוך ובתקשורת.

ב.חמרית, על אלימות הממשל המופנית כלפי כל מי שאינו סר למרותו של החוק.

בנוסף, לא רק שהתביעה אינה מספקת הוכחה ישירה לפגיעתי במישהו, אלא שניתן להראות באופן אובייקטיבי, הגיוני ומדעי כיצד פוגע ארגון מס ההכנסה ישירות בחברה וכיצד גישתי שלי, כיצרן חפשי, היא המועילה לה. למעשה, אם נמנה את הנזקים הנלווים לנזקים הכלכליים שגורמים מסי כפיה בכלל ומס ההכנסה בפרט נמצא שלא רק שהם מייצגים צורת מלחמת אזרחים קרה המפוררת את אחדות העם, אלא גם שהם מהווים איום על בטחון המדינה. מבחינה זו אינני רואה מקריות בשיתופיות שננקטת לאחרונה בין שלטונות המס של ישראל לשליטי מחנות הריכוז שהוקמו לאחרונה בעזה וביריחו.

התביעה מנסה להציגני באור שלילי מתוך התייחסות לפעולתי האינטלקטואלית, להופעתי באמצעי התקשורת, לכך שאני מרצה ומטיף לרעיונות שאני מאמין בהם ולכך שיש קהל המעוניין בנושאים אלה. דבר זה מייצג גישה שאין לה מקום בבית משפט הקורא לעצמו "דמוקרטי" ואסביר:

בדברי התביעה יש סטיה מן העיקר וסתירה: העיקר הוא הצדק ולא אפיו של נושאו. השאלה העולה במשפט זה איננה אם אני אדם טוב לב או לא, או אם מסכימים עמי יותר או פחות, אלא אם אני צודק או לא. התביעה מפעילה כאן טקטיקת השמצה שלא רק שאינה נוגעת אל לב הענין, אל האמת הרעיונית, אלא שהיא בעלת סתירה פנימית: אם הייתי אדם יחיד שאיש אינו מאזין לו או מסכים עם דעותיו היתה בודאי אומרת עלי התביעה שאינני שייך לחברה, שאני מוציא עצמי מן הציבור, שאני "חוצן" ו"יוצא מן הכלל", ואי ההסכמה הציבורית עמי היתה מוצגת אז כראייה לטעות בהשקפתי וכדה-­לגיטימציה שלה. אך אם, כמו שזה קורה, אינני לבדי ויש אחרים שתומכים בהשקפותי ומסכימים עם דעתי - אז אני מוקע כמי שיש לו "מאמינים", מלה הקשורה אסוציאטיבית ל"כת", ושתי אלה הרי נושאות ריח מאד לא חיובי באוירת הזמן והמקום הנוכחיים.

מחוץ לכך שיש כאן הכפשה לא מבוססת של אופייה של קבוצת אנשים השותפים לי ברעיון, יש כאן כפירה ביסוד הרעיון הדמוקרטי עצמו, אשר גורס כי ככל שיש לרעיון מסויים תומכים רבים יותר באוכלוסיה, יש לו מידת לגיטימיות גדולה יותר. במובן זה, גישת התביעה מנוגדת לעמדה הדמוקרטית המוצהרת על ידי המדינה עצמה – אמה החוקית של התביעה.

התביעה הביעה שלילה כלפי פעילותי האינטלקטואלית-פילוסופית שבאמצעותה אני מפיץ את רעיונותי בציבור. אני מודע לכך שהיה קל יותר לתביעה אם הייתי עוסק בפיצוץ, חבלה, רצח ושאר סוגי אלימות בכדי לתמוך ברעיונותי אך אני, שלא כארגוני הבוזזים, אינני תומך ביזימת אלימות ואינני רואה שום דבר חיובי שיכול לצמוח מיזמה כזו. זה המקום גם לשאול איך תופשת התביעה את מקומה וחשיבותה של הפעולה האינטלקטואלית בחברה - ואת ההכרחיות שבהתרתה כחלק מחופש הביטוי. בהקשר זה, יש לציין לשלילה את העלאתה של התביעה את נושא הקריאה להחמיר בדין במקרה של אנשים שמביעים את דעותיהם. קריאה זו רק מוכיחה את המצב המסוכן הקיים בישראל של היום לגבי זכויות האדם, הכוללות את חופש הדיבור והביטוי כזכות פוליטית יסודית, וקל וחומר כאשר אינן קוראות לאלימות משום צורה.

ומה מצפים בחברה דמוקרטית שיעשה אדם שמחזיק ברעיון שנראה לו כצודק - שיישב בבית וישתוק? האם בכך שאני מצהיר קבל עם ועדה, מתוך ניצולם של כוחותי ואפשרויותי ובמסגרת מעט החופש שנותר לי עדיין על ידי השלטון, על דעותי, אני פוגע בזכויותיו של אדם כלשהו?

זה המקום, אולי, להזכיר, שכאדם לא אלים במוצהר, המחזיק בתיאוריה שאיננה מתירה, מוסרית, יזימת אלימות, הכרזתי כנגד המערכת השלטונית האלימה מרד רעיוני לא אלים, וזאת כתגובה לאלימות השלטון כלפי. כתגובה לפעולה הלא אלימה שלי פעל השלטון באלימות כלפי - והתביעה, המייצגת אף היא גוף אלים – ממשלת ישראל - תובעת להפעיל כנגדי אלימות נוספת, והפעם את זו הגלומה בחוק האלים.

כל אלה הן עובדות, שחלק מהן כבר הפך לעובדות הסטוריות. אני אינני מוכן לפנות לאלימות כי, בהקשר הזה, זו תהיה כניעה לאידיאולוגיה האלימה שאותה מייצגת התביעה ושיתוף פעולה עם תפישת הקיום האלימה אשר, לדעתי, מביאה אך נזקים.

כשמדובר בבני אדם, האלטרנטיבה היחידה לאלימות היא השכל – והשכל מורה על כיבוד זכויות האדם של כל יחיד, ובכלל זה זכויות הרכוש שלו, כחלק מכל שיטה פוליטית הראויה להיקרא "אנושית".

יש רק דרך לא אלימה אחת לארגון אנושי והיא דרך השכל; השכל, ההידברות, ההבנה ההדדית ושיתוף הפעולה הם האלטרנטיבה המעשית לדרך הכפיה והאלימות. ההידברות ושיתוף הפעולה מרצון מהוות את הדרך החברתית היחידה שיכולה גם לפעול לאורך זמן. כל מערכת יחסים טובה שיש לנו, כיחידים או כחלקים של חברה אנושית, היא נעדרת אלימות ותומכת בהידברות, מתוך כיבוד זכויות האדם של כל יחיד. זו גם הדרך הנכונה ליחסי אנוש בחברה, וזה גם היסוד לחברה מתוקנת ומאוחדת. תכליותי ודרך פעולתי נגזרות מגישה מסויימת זו.

אם יש דרך שלישית, נוספת, להעברת רעיונות, דרך שאיננה הידברות או אלימות, אני אינני מכיר אותה. אני מניח שהיא איננה קיימת. אינני רואה טעם, על כן, בהאשמתי בהפצת דעותי בצורה לא אלימה, וקל וחומר כשזה בא מגוף שבחר לפגוע בזכויות האדם שלי בפעולה אלימה.

בינתיים, מכיוון שאני מכיר רק את הברירה בין דרך הכפיה, הפוגעת באדם ורואה אותו כבהמה, לבין השכל, הנותן כבוד לרוח האדם, אני בוחר בשכל, בכדי לשמור על האנושיות שבי ולתת כבוד לאנושיות שבאחרים. לתת כבוד, משמע לאפשר לממש את זכות הבחירה החפשית אשר מאפשרת לאדם גם לתקן את טעויותיו.

אם תראו לי שאני טועה, אודה בטעותי ואז, אני מקווה שארוחם. אך כל עוד לא אדע במו שכלי טעות, אינני יכול שלא לראות את עצמי כצודק – ולפעול כדי להפיץ את צדקתי ברבים. וזו הסיבה אשר בגללה אני נושא את דברי, בין היתר, כאן.

בכבוד רב

אוהד קמין

נתונים נוספים