כשלון הוקעת אין ראנד על ידי המדינה

 

יסודות כשלון הוקעת הפילוסופיה של אין ראנד על ידי המדינה (*)

על נושאי הרווח, החינוך והכפיה

הפילוסופיה של אין ראנד מושמצת מזה שנים רבות בציבור על היותה אלימה באופן זדוני ומרושע. כשטענה מסוג זה מתיימרת להיות טיעון משפטי – ועוד מצד המדינה - היה מקום להתייחס אליה כאל עיוות של העובדות ואולי אף לשקול תביעת הוצאת דיבה. זה הדבר שראוי היה לעשותו בכל הקשר שבו נדחה חלק מהאידיאולוגיה של אין ראנד על יסוד ההנחה שהיא אנטי-אנושית.

בהקשר הקיים אני מפקפק – לאור הדרך הכללית של חוסר יכולת ההתמודדות של בית המשפט עם הטיעונים התבוניים שהעליתי להצדקת עמדתי – כי אין סיכוי משמעותי שמדינת ישראל תצליח להתמודד עם הדברים בדרך ראויה ותרבותית. דבר זה ברור לי במיוחד מכך שהנסיון שעושה התביעה להציגני כשלילי מבחינה מוסרית בשל היותי מצדיק את השאיפה לרווח, הוא פופוליסטי במקרה הגרוע ושטחי במקרה הטוב, שכן הוא נכשל בהבנת היסוד הרעיוני של תפיסת הרווח לא רק כדבר חיובי, אלא גם כהכרחי, שכן גם לבית המשפט, לתביעה ולמדינת ישראל יש ענין כזה – אלא שהם מועדים להפסד.

אישית, אני רואה בהנחת התביעה שמצהירה כי פעולתי למען עצמי מנוגדת לעניני החברה הודאה בכך שלפי השקפתה אין היחיד יכול להרוויח מאומה מהבאת תועלת לאחרים. כך, אגב, מובנת התיאוריה של ראנד פעמים רבות. כמי שחקר את הפילוסופיה הזו ומחזיק בה כבהשקפת העולם, הריני להצהיר כי בעולמי שלי יש הרבה מקום לרווח שאני יכול להפיק לעצמי ולאחרים אם מתוך פעולה אנוכית ואם מתוך שיתוף עם אחרים. למעשה, בקשת הרווחים משיתופיות היא צורה נפוצה של בקשת רווח, אשר מבוצעת על ידי רוב בני המין האנושי.

התנאי לרווחיות כזו הוא שאם רוצה אדם להשיג רווח על ידי סחר, הוא חייב לתת משהו בעל ערך לאדם נוסף בכדי לממש רצון זה. אין האדם יכול בכלל לעשות למען עצמו בחברה מבלי לעשות גם למען אחרים. כלומר: הפעולה למען העצמיות היא פעולת השיתוף היסודית, האותנטית, של בני האדם והיא גם זו שמביאה רווחים במידה המרובה ביותר. היא מפעילה את העיקרון האנוכי הדינמי של "כטוב בעיניו" הגלום בכל יחיד וזו מנוגדת להתערבות רציפה בחיי היחיד, האופיינית לממשל בוזז. זו שוללת ממנו את זכות הטעות כלולה בתוך פעולת השיפוט של היחיד – ודבר זה מקשה על התפתחותו, אם וכאשר זוכרים שזכות זו היא גם המפתח שלו לשיפור חייו ולהגשמה עצמית. כלומר: אפילו אם אמת הדבר שאדם אחר יודע יותר מהיחיד מה צודק, אסור לו להתערב בשיקול הדעת של היחיד בכפייה. במקרה כזה, גם אם יפתור עבורו בעיה מסויימת בהווה, הוא עלול לדון אותו להנצחת הבעייה.

זהו העקרון המגולם באמירות היהודיות "חנוך לנער על פי דרכו" ו"רצונו של אדם כבודו". אלה, המשלימות זו את זו, גורסות כי: א. על היחיד לפתח את פתרון בעיותיו מתוך עצמיותו, כי זהו ההקשר שרק בו ניתן לפתח וליישם זאת וכך גם ראוי לאדם לעשותו.

(*) דברים שנשאתי להגנתי במשפט שנערך לי על ידי מדינת ישראל

ב. אין לאדם חכם זכות לכפות את דעתו על מי שאינו יודע, אלא להציג לפניו את הידע להשאיר לבחירתו את יישומו. עקרונות מציאותיים אלה ניתנים לישום פוליטי המגביל את זכותו של השלטון לנהל את חיי היחיד. גם אם נמצאים ברשותו מומחים, חייב השלטון להשאיר בידי האזרח את הזכות לבחור מה יעשה זה בחייו.

בתחום החינוך זה ידוע כי אם, בתירוץ של עזרה, אין מניחים לאדם לעשות את "שיעורי הבית" שלו בעצמו, הוא מעוכב בהתפתחותו. הראייה: מוסדות הסעד הממשלתיים אשר במקום לפתור את בעיות הנחשלות החברתית הם הנציחו אותה ומייצרים היום דורות שניים ושלישיים של אנשים שאינם יודעים לפתור את בעיות הקיום היסודיות שלהם. טעות מסוג זה נובעת מהתשתית הרעיונית הסוציאליסטית שעליה מושתת משטר מדינת ישראל, המנסה להקל על דלי-יכולת לשאת את קשיי הקיום. הדבר חושף, לדעתי, אי הבנה יסודית ביותר לגבי מהות החוק ותפקיד המסגרת המדינית.

גם בפעולתי שלי אני מבקש רווח; הרווח שלי ממאבקי הרעיוני הנוכחי יופק מניצול הסבל שגורם לי הממסד כהשקעה נושאת רווחים. אחד הרווחים שאני צופה הוא שיפור מצב החברה בעתיד. זהו רווח אישי ביותר, אחד מבין הרווחים החשובים לי ביותר, שכן מלחמתי היא אישית - וזה עונה לטיעון התביעה לגבי התרומה לציבור.

החוק אינו מבוסס על דיון ניתוח שיפוט והסכמה אלא על דוגמה, כלומר על סיסמאות ריקות ובלתי מנותחות דיין, המהוות חזרה על מוסכמות רעיוניות שמקורן ברעיונות מוטעים. בהתאמה לכך, המדינה הזו היא מדינה אלימה והמערכת המשפטית שלה איננה אלא אגרוף המכוסה בכפפה דקה המרמה את כולם - כולל, כנראה, את אלה המאיישים את מנגנוניה.

לי אין כוח, סמכות או נשק. מעולם לא פגעתי באיש, אין לי רובים ואינני תומך בפגיעה כלשהי בזכויות האדם באשר הוא. המדינה שאנו חיים בה היא מנגנון משומן המנצל את משאביהם של אזרחיה תוך כפיה אלימה - ומס ההכנסה הוא אחד מהכוחות הפועלים בה נגד זכויות האדם, תוך שימוש בטיעון העזרה לחברה ככלל.

עובדות אלה משמעותן שכולנו קרבנות של בורות מטעם. זו איננה ענין של כמות אלא של איכות, של ברירה לא רציונלית. כל אחד מאיתנו יכול לדעת את האמת ואין עלינו אלא לפקוח את עינינו, אך אנו מוטעים ומרומים. אנו פועלים ע"פי מידע לא נכון שקרי. אני רואה סבל ואי-צדק מיום שבו עמדתי על דעתי ו25 שנה נדרשו לי להגיע למצב שבו אוכל לקרוא לדברים בשמם וזאת מכיוון שהברירה היא גרועה יותר. אני אוהב את החיים, את הארץ הזאת ואני חושב שיש לעם כאן ערכים מיוחדים, המנוגדים ביסודם לדרך שבה מנהלים את חיינו. אני סבור כי כולנו קרבנות של רעיונות שמכריחים אותנו להילחם זה בזה בכדי להחליש אותנו. אם וכאשר תהיה החברה הישראלית צודקת נוכל כולנו לשתף פעולה כאנשים חפשיים ואנו צריכים לעשות זאת. אנו חייבים זאת לעצמנו ולאושר שלנו.

נתונים נוספים