מיקוד

 

מ י ק ו ד

במיוחד בקולנוע, שבו יש פעמים רבות צילום כללי מסוג זה, עלינו לשאול את עצמנו לגבי היוצר: מה, מתוך התמונה, היה הדבר שבו רצה שנתמקד?

פעם ראיתי קריקטורה עצובה שבה רואים גן ציבורי מלא באנשים רבים המשחקים במשחקים שונים ועוסקים בפעילויות בילוי שונות, משוחחים, מטיילים, נחים וכדו' – ובצד, בפינה, עומד לו אדם על כסא קטן ליד עץ ותולה את עצמו. הציור מצויר כך שכל פרטיו שווים זה לזה מבלי שפרט זה או אחר מודגשים בצורה מיוחדת. לוקח למתבונן זמן עד שהוא קולט את האיש שתולה את עצמו בפינת הגן. ואז אתה צוחק. כי המסר של האמן התבטא בדיוק בעובדה שהכל מצויר באופן רגיל ושווה, מבלי שפרט מסוים זה או אחר יהיה מודגש. אם האמן היה מצייר את האיש התולה את עצמו במרכז, בצורה ברורה וגדולה ביחס, סביר שזה היה פחות מצחיק, כי המסר היה אובד. למעשה, האמן השתמש בעובדה שהאיש לא היה במיקוד ואנחנו, הצופים, היינו צריכים לסרוק את התמונה ולחפש במה הענין שלה – ואז כשנתקלנו באיש הזה, צחקנו בגלל שהוא היה מצויר כמו כולם.

במקרה זה האמן השתמש בעקרון המיקוד בדרך הפוכה למקובל, כי בהקשר הנורמלי, הרגיל, האמן ממקד אותנו על מה שהוא רוצה על ידי... מיקוד. כלומר מיקוד הוא מיקוד. א היא א. בצילום יוצרים מיקוד באמצעות כפתור המיקוד של העדשה. בפועל, מה שיוצר באמנות את המיקוד מבחינה טכנית הם דרכים שונות: יש טכניקות שבעיקרו של דבר מבוססות על העקרון שאומר שבאופן יחסי נשיג מיקוד כאשר נשדר לצופה יותר נתונים ביחס לגורם הממוקד; זה יכול להיות אור גדול יותר, גודל שונה או תנועה מיוחדת.

כל זה כשמדובר במיקוד ויזואלי. אך יתכן גם מיקוד שנוצר כתוצאה משילוב של גורמים לא ראייתיים. בקולנוע זה יכול להיות פסקול שיחבר את מה שאנו רוצים לגרום לצופה לראותו לצליל או למוסיקה מסוימת. אך בכל מקרה, כדיע להשיג התמקדות בפרט מסוים נצטרך לעבוד עם סוג של מיקוד. שביסודו של דבר מבטא את בחירת האמן.

נתונים נוספים