מיקוד האמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1007
מיקוד האמנות
ב"כמעיין המתגבר", ספרה של אין ראנד, אומר אלסוורת טוהי כי אחת הדרכים להשפיל את הטוב היא לרומם את הרע. אנו נמצאים היום במצב שבו כל הלא-רציונלי מרומם באמנות. המדדים שלהם נצרכים המבקרים של זמננו בעת שיפוט אמנותי מוקדשים לטיפוח האינסטינקטיבי, התחושתי, המיסטי. לעמות זאת, מה שמתוכנן, שמחושב, שמאורגן נחשב כפעולה שמקומה לא יכירנה באמנות - אלא, אולי, ברמה ה"טכנית" שלה.
מן האמן המודרני מצפים שיחדור אל מעמקי נשמתו - אל האיזור הקדום ש"לפני" השכל, ש"מעל" המחשבה. האמן המודרני הוא זה אשר "מוסר את עצמו" בידי המוזה, "מקריב" את חייו על מזבח האמנות ו"מפקיד את עצמו" בשליטת היצרים היסודיים, אלה ש"אינם מסוגלים לטעות".
מצב זה הוא ביטוי לרעיון זן-בודהיסטי יסודי (טאואיסטי, ליתר דיוק), אשר קנה לו מקום של כבוד - כלומר חוסר-כבוד - באמנות המאה העשרים: הרעיון שזה אשר איננו מדבר לא יעשה טעות בדיבורו - שהאמת נמצאת בטבע הדברים ולכן מה שאיננו מוצהר יכול להיות רק אמת, כפי שהים, ההרים ובעלי החיים אינם משקרים לעולם.
אלא שיש כאן טעות פילוסופית: הטבע אכן איננו משקר - אך הוא גם איננו אומר אמת. בדיוק כפי שמהות טבעית איננה שקר כשלעצמה, כך היא גם איננה יכולה להיות אמת כשלעצמה. שלא כמו העובדה, האמת היא הצהרה, שצריכה להיות מתאימה לעובדה. האמת איננה קיימת כשלעצמה: האמת היא לעולם מורכבת משני חלקים: החלק של ההצהרה והחלק של המוצהר המותאם להצהרה. מה שאיננו הצהרה על המציאות לא יכול להיות אמת או שקר. מושג האמת הוא חסר משמעות ללא אפשרות השקר ואינו יכול להיפרד ממנו.
בעלי חיים חיים ללא אמת: כל מה שיש להם היא המציאות - לטוב או לרע - והם אינם יכולים לשפר אותה אלא רק לשנות את מקומם בתוכה. אנשים, לעומת זאת, יכולים לשפר את המציאות עבור עצמם - אבל אך ורק באמצעות אמיתות, כלומר: באמצעות מחשבה, ידיעה, דיבורים והצהרות התואמות למציאות.
הסיבה שבשלה נראים המוזיאונים במאה העשרים כמצבורי עשייה חייתית היא השקפה זו שמה שאני עושה איננו יכול להיות מוטעה אם אינני מנסה להתאימו למשהו. על יסוד זה בעלי חיים משוטטים, אוכלים, מזדווגים וכו' - אך אינם בונים מוזיאונים.
לבנות מוזיאון, על יסוד רעיון תרבותי נעלה הנוגע לצרכים היסודיים ולטבע היסודי של התודעה האנושית - ולאחר מכן לאכלס אותו במהויות שמנסות להכחיש טבע זה ולהשפיל את האדם לדרגות של פעולה אינסטינקטיבית, משמעו לבצע סתירה; לתכנן ולהקים מבנה ארכיטקטוני מורכב של זכוכית, פלדה, בטון ועץ תוך הסתכנות אמיצה וראוייה לשבח של הרמת משקלים כבדים, חיבור מערכות מסובכות כחשמל, מים ואמצעי תקשורת - ולהקדיש אותו למטרת הצגת יצירות של אנשים אשר שמו להם כאידיאל להציג את אי יכלתו של האדם לתפקד בהצלחה במציאות, את אי ההתאמה שבין התודעה האנושית לטבע ואת שקריותה של יכולת הידיעה האנושית להשיג משהו שהחיות אינן יכולות להשיג – זו הטעייה – שהיא בדרך כלל תוצר של פשע חמור המבוצע לצורך התחמקות מאחריות וביזה גם יחד.
זוהי גם תוצאת כל המערכה הכבדה שמפעילה האמנות המודרנית כנגד המסורת האמנותית של אלפי שנות מסירת מידע; בתקופת הרנסנס עסקו מאות אלפי אנשים בשיחזור הידע האמנותי העתיק אשר נצבר עד עידן הנצרות, עידן ההתקפה על השכל ופירותיו בכל התחומים ובכלל זה תחום האמנות. שיחזור ובנייה זה נתנו את אותותיהם בהתפתחות אמנותית כבירה אשר החלה מיצירותיהם של סרוונטס ושכספיר והגיעה לשיאה באמנות הרומנטית של המאה ה19 בכל תחומי האמנות.
בסוף המאה ה19 נפתחה מתקפה אינטלקטואלית אדירה כנגד מעורבות השכל ומקומו באמנות. מטרתה המצומצמת: להוציא את השכל אל מחוץ לתמונה או, לפחות, להפכו למשרת טכני – הצליחה; בשל כוחות השחרור והקידמה מחזיקים האמנים של היום בידיהם כוחות ומכשור שמעולם לא היו בידי אמנים. התקשורת הפכה את האמנות באמת למשהו שווה לכל נפש וכל אנשי העולם חשופים לאמנות - אך כל המכונה הענקית הזאת, המנוע העצום, שהיה אמור להעלות את כל הגזע האנושי על פסי התקדמות, מסתובב היום "על ריק" ורצועותיו אינן מסובבות גלגלים לכיוון מסויים במציאות האובייקטיבית, מכיוון שהאמנים מפנים אותו פנימה אל הסובייקטיביות האנושית, העוסקת במראות הדינוזאורים בעבר הרחוק או הכוכבים הדמיוניים שבעולם הדמיון הלא מציאותי.
לכיוון אחד אין המכונה מכוונת – כיוון של יצרנות מתקדמת. יוצריה בכוח של אמנות העולם העתידה נמצאים היום בבית האסורים. מי הם יוצריה או יורשיהם הרוחניים של אמנות האנושות? אנחנו; אנחנו הרנסנס השני. אנחנו הסיכוי להראות, במקום קטן על פני כדור הארץ, איך נעשית העבודה. אנו המיועדים להציל ולחשוף לא רק את מה שהחיה את העולם בעבר אלא גם את מה שנעשה היום וגם את העבודות הנהדרות וגם את השחיתות אשר חוסמת את האנשים מלדעת, מלהנות, מלהעריך ולהבין את כל גודל התלכיד. הדבר הראשון שבו שומה עלינו להתמקד הוא שהאמנות איננה תחביב ואיננה נמצאת מחוץ למציאות אלא היא כוח עצום בשירות האפיסטמולוגיה האנושית, אשר מוכשר לגרום לכמות האנשים הגדולה ביותר להתקדם במהירות הגבוהה ביותר.
זו הנקודה הגבוהה יותר של פעולת האמנות במציאות; זוהי מטרתה ותכליתה הנעלה של האמנות - לשחרר בני אדם אל האור, אל הידע, ולהכין את התשתית לפעולה אנושית מתמדת של חיים רוויי ידע, שיבואו לידי ביטוי כיצירת אמנות, גם במובן הפעיל שלה, שבה יהיו בני אדם אמנים-יוצרים, וגם במובן הסביל שלה, שבה יהנו בני אדם מיצירותיהם של אחרים ותוך כדי כך יקודמו באופן מתמיד במרחב הרוחני של חייהם.
כבר היום, לצורך העלאת המיקוד בפעילות שתהווה הכנה ליישומו של אידיאל זה, יכולים בני האדם לעסוק בבירור העדפותיהם האישיות בתחום האמנות, אך מתוך מיקוד שונה מזה שמקובל עד היום; בענין זה כדאי לברר, למשל, מה מידת ההתאמה בין האמנות שאנשים אוהבים לחוות ו/או ליצור לבין הרמה שבה מעורבת החשיבה המושגית בחייהם. זהו אחד ההיבטים של התקרבות בני האדם למיצוי ומימוש יכולותיהם כיצורים אסתטיים.
בינתיים שומה עלינו, כמכיני התשתית לעתידה הרוחני של האנושות, לעמול על הכנתו של מצב טכנולוגי שבו יעסקו בני אדם באמנות כפי שאנשי מדע עוסקים במדע. עלינו להכין, תודעתית וטכנולוגית, את האנושות למצב שבו אמניה העתידיים אמורים לעסוק בתכנון ויצירה אמנותית ביחס ישר ליכולותיהם ואפשרויות מיקודיהם, לפי התייחסות ענפי האמנות להיבטי המציאות.
מיקוד האמנות
ב"כמעיין המתגבר", ספרה של אין ראנד, אומר אלסוורת טוהי כי אחת הדרכים להשפיל את הטוב היא לרומם את הרע. אנו נמצאים היום במצב שבו כל הלא-רציונלי מרומם באמנות. המדדים שלהם נצרכים המבקרים של זמננו בעת שיפוט אמנותי מוקדשים לטיפוח האינסטינקטיבי, התחושתי, המיסטי. לעמות זאת, מה שמתוכנן, שמחושב, שמאורגן נחשב כפעולה שמקומה לא יכירנה באמנות - אלא, אולי, ברמה ה"טכנית" שלה.
מן האמן המודרני מצפים שיחדור אל מעמקי נשמתו - אל האיזור הקדום ש"לפני" השכל, ש"מעל" המחשבה. האמן המודרני הוא זה אשר "מוסר את עצמו" בידי המוזה, "מקריב" את חייו על מזבח האמנות ו"מפקיד את עצמו" בשליטת היצרים היסודיים, אלה ש"אינם מסוגלים לטעות".
מצב זה הוא ביטוי לרעיון זן-בודהיסטי יסודי (טאואיסטי, ליתר דיוק), אשר קנה לו מקום של כבוד - כלומר חוסר-כבוד - באמנות המאה העשרים: הרעיון שזה אשר איננו מדבר לא יעשה טעות בדיבורו - שהאמת נמצאת בטבע הדברים ולכן מה שאיננו מוצהר יכול להיות רק אמת, כפי שהים, ההרים ובעלי החיים אינם משקרים לעולם.
אלא שיש כאן טעות פילוסופית: הטבע אכן איננו משקר - אך הוא גם איננו אומר אמת. בדיוק כפי שמהות טבעית איננה שקר כשלעצמה, כך היא גם איננה יכולה להיות אמת כשלעצמה. שלא כמו העובדה, האמת היא הצהרה, שצריכה להיות מתאימה לעובדה. האמת איננה קיימת כשלעצמה: האמת היא לעולם מורכבת משני חלקים: החלק של ההצהרה והחלק של המוצהר המותאם להצהרה. מה שאיננו הצהרה על המציאות לא יכול להיות אמת או שקר. מושג האמת הוא חסר משמעות ללא אפשרות השקר ואינו יכול להיפרד ממנו.
בעלי חיים חיים ללא אמת: כל מה שיש להם היא המציאות - לטוב או לרע - והם אינם יכולים לשפר אותה אלא רק לשנות את מקומם בתוכה. אנשים, לעומת זאת, יכולים לשפר את המציאות עבור עצמם - אבל אך ורק באמצעות אמיתות, כלומר: באמצעות מחשבה, ידיעה, דיבורים והצהרות התואמות למציאות.
הסיבה שבשלה נראים המוזיאונים במאה העשרים כמצבורי עשייה חייתית היא השקפה זו שמה שאני עושה איננו יכול להיות מוטעה אם אינני מנסה להתאימו למשהו. על יסוד זה בעלי חיים משוטטים, אוכלים, מזדווגים וכו' - אך אינם בונים מוזיאונים.
לבנות מוזיאון, על יסוד רעיון תרבותי נעלה הנוגע לצרכים היסודיים ולטבע היסודי של התודעה האנושית - ולאחר מכן לאכלס אותו במהויות שמנסות להכחיש טבע זה ולהשפיל את האדם לדרגות של פעולה אינסטינקטיבית, משמעו לבצע סתירה; לתכנן ולהקים מבנה ארכיטקטוני מורכב של זכוכית, פלדה, בטון ועץ תוך הסתכנות אמיצה וראוייה לשבח של הרמת משקלים כבדים, חיבור מערכות מסובכות כחשמל, מים ואמצעי תקשורת - ולהקדיש אותו למטרת הצגת יצירות של אנשים אשר שמו להם כאידיאל להציג את אי יכלתו של האדם לתפקד בהצלחה במציאות, את אי ההתאמה שבין התודעה האנושית לטבע ואת שקריותה של יכולת הידיעה האנושית להשיג משהו שהחיות אינן יכולות להשיג – זו הטעייה – שהיא בדרך כלל תוצר של פשע חמור המבוצע לצורך התחמקות מאחריות וביזה גם יחד.
זוהי גם תוצאת כל המערכה הכבדה שמפעילה האמנות המודרנית כנגד המסורת האמנותית של אלפי שנות מסירת מידע; בתקופת הרנסנס עסקו מאות אלפי אנשים בשיחזור הידע האמנותי העתיק אשר נצבר עד עידן הנצרות, עידן ההתקפה על השכל ופירותיו בכל התחומים ובכלל זה תחום האמנות. שיחזור ובנייה זה נתנו את אותותיהם בהתפתחות אמנותית כבירה אשר החלה מיצירותיהם של סרוונטס ושכספיר והגיעה לשיאה באמנות הרומנטית של המאה ה19 בכל תחומי האמנות.
בסוף המאה ה19 נפתחה מתקפה אינטלקטואלית אדירה כנגד מעורבות השכל ומקומו באמנות. מטרתה המצומצמת: להוציא את השכל אל מחוץ לתמונה או, לפחות, להפכו למשרת טכני – הצליחה; בשל כוחות השחרור והקידמה מחזיקים האמנים של היום בידיהם כוחות ומכשור שמעולם לא היו בידי אמנים. התקשורת הפכה את האמנות באמת למשהו שווה לכל נפש וכל אנשי העולם חשופים לאמנות - אך כל המכונה הענקית הזאת, המנוע העצום, שהיה אמור להעלות את כל הגזע האנושי על פסי התקדמות, מסתובב היום "על ריק" ורצועותיו אינן מסובבות גלגלים לכיוון מסויים במציאות האובייקטיבית, מכיוון שהאמנים מפנים אותו פנימה אל הסובייקטיביות האנושית, העוסקת במראות הדינוזאורים בעבר הרחוק או הכוכבים הדמיוניים שבעולם הדמיון הלא מציאותי.
לכיוון אחד אין המכונה מכוונת – כיוון של יצרנות מתקדמת. יוצריה בכוח של אמנות העולם העתידה נמצאים היום בבית האסורים. מי הם יוצריה או יורשיהם הרוחניים של אמנות האנושות? אנחנו; אנחנו הרנסנס השני. אנחנו הסיכוי להראות, במקום קטן על פני כדור הארץ, איך נעשית העבודה. אנו המיועדים להציל ולחשוף לא רק את מה שהחיה את העולם בעבר אלא גם את מה שנעשה היום וגם את העבודות הנהדרות וגם את השחיתות אשר חוסמת את האנשים מלדעת, מלהנות, מלהעריך ולהבין את כל גודל התלכיד. הדבר הראשון שבו שומה עלינו להתמקד הוא שהאמנות איננה תחביב ואיננה נמצאת מחוץ למציאות אלא היא כוח עצום בשירות האפיסטמולוגיה האנושית, אשר מוכשר לגרום לכמות האנשים הגדולה ביותר להתקדם במהירות הגבוהה ביותר.
זו הנקודה הגבוהה יותר של פעולת האמנות במציאות; זוהי מטרתה ותכליתה הנעלה של האמנות - לשחרר בני אדם אל האור, אל הידע, ולהכין את התשתית לפעולה אנושית מתמדת של חיים רוויי ידע, שיבואו לידי ביטוי כיצירת אמנות, גם במובן הפעיל שלה, שבה יהיו בני אדם אמנים-יוצרים, וגם במובן הסביל שלה, שבה יהנו בני אדם מיצירותיהם של אחרים ותוך כדי כך יקודמו באופן מתמיד במרחב הרוחני של חייהם.
כבר היום, לצורך העלאת המיקוד בפעילות שתהווה הכנה ליישומו של אידיאל זה, יכולים בני האדם לעסוק בבירור העדפותיהם האישיות בתחום האמנות, אך מתוך מיקוד שונה מזה שמקובל עד היום; בענין זה כדאי לברר, למשל, מה מידת ההתאמה בין האמנות שאנשים אוהבים לחוות ו/או ליצור לבין הרמה שבה מעורבת החשיבה המושגית בחייהם. זהו אחד ההיבטים של התקרבות בני האדם למיצוי ומימוש יכולותיהם כיצורים אסתטיים.
בינתיים שומה עלינו, כמכיני התשתית לעתידה הרוחני של האנושות, לעמול על הכנתו של מצב טכנולוגי שבו יעסקו בני אדם באמנות כפי שאנשי מדע עוסקים במדע. עלינו להכין, תודעתית וטכנולוגית, את האנושות למצב שבו אמניה העתידיים אמורים לעסוק בתכנון ויצירה אמנותית ביחס ישר ליכולותיהם ואפשרויות מיקודיהם, לפי התייחסות ענפי האמנות להיבטי המציאות.