סגנון, תוכן, שיפוט וחווייה באמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1127
סגנון, תוכן, שיפוט וחווייה באמנות
הראיתי לחבר קטע מסרט צרפתי והוא אמר מיידית: "איך שהם יודעים לעשות סרט!" – אך למעשה, חוץ מהעובדה שסגנונו המקצועי של הסרט היה צרפתי, לא היה בעשייתו משהו שהיה ברמה גבוהה יותר מזו של כל סרט הוליוודי ממוצע. אך חברי, אשר נהנה מן הסגנון הצרפתי, לא ידע להבדיל בין שיפוט ערכי של תוכן הסרט לבין שיפוט סגנוני, הנוגע בצורת הסרט.
ידידי לא יכול היה להעריך את העובדה שמהקטע שראה שודר לו משהו שהוא קלט, על יסוד שפה שדברים דומים לו לימדו אותו בעבר. הכוונה: אם אדם נהג לראות סרטים מסוג מסויים, ולמד את סגנונם ושפתם, ייראה לו לאחר מכן כל סרט שמדבר בשפה אחרת בלתי מובן וייחשב לסרט ש"עשוי לא טוב" ואילו סרט שמדבר באותה שפה ייחשב על ידו לסרט ש"עשוי היטב" – אך למעשה הוא אינו מבין אלא פשוט רגיל לסגנון.
באמנות, דרך עשיה, סגנון, הם שפה; זו מערכת נוסחאות פעולה, מפתחות עשייה, שיצירה גדולה ומורכבת – או רבות כמוה – פועלות על פיו. כמו כל שפה, גם זו נלמדת על יסוד הרגל, בשל עובדת החזרה שוב ושוב על אותה נוסחה, בכל פעם עם עובדות חדשות. אך חוייה המבוססת על הרגל אינה שקולה לשיפוט.
מבחינה פילוסופית, זו הדגמה של אובייקטיביות, כלומר של העובדה שהחויה האובייקטיבית שלנו תלויה, במידה רבה, בידע שיש לנו, החווים, על מה שאנו חווים. כפי שבכל בחינת אובייקטיביות עלינו לקחת בחשבון את זהות התודעה המוסרת לנו ידע על העובדות, כך עלינו לדעת לקחת בחשבון את מאפייני תודעתנו שלנו לצורך הערכת העובדות. אם איננו יודעים לקחת זאת בחשבון, אין לנו, למעשה, בסיס לשיפוט, כי חלק ממה שנראה לנו כאילו הוא נמצא בעובדה שאנו צופים בה נמצא, בעצם, אצלנו.
ערבוב בין האובייקטיבי והסובייקטיבי – הבאת ערכים לא מזוהים שנמצאים במערכת התפישה שלנו – בתודעה שלנו – עם העובדות - לצורך שיפוט אובייקטיבי כביכול, איננו מאפשר לנו שיפוט אובייקטיבי.
לצורך המשל, דומה הדבר לכך שאנו מנסים לשפוט אם מה שאדם אומר הוא נכון או לא נכון על פי הבנתנו את דבריו אך איננו נותנים את הדעת על כך שהוא מדבר צרפתית ואנחנו שומעים רוסית. אם, במצב כזה, נאמר שדבריו של האיש נעימים או לא, תתייחס אמירתנו, בהכרח, לרובד חיצוני בלבד של האמירה ולא תיקח בחשבון את התוכן האמיתי של הדברים.
שיפוט אובייקטיבי של מה שנאמר צריך לקחת בחשבון שתי עובדות: א. השפה שאנו מדברים ו/או שומעים קובעת באם נוכל להבין את דבריו של אדם כלשהו. ב. היסוד לבדיקת נכונות דבריו של אדם הוא היחס בין אמירתו לעובדות המציאות.
עלינו לשאוף להגיע לאובייקטיביות – למצב שבו נוכל להעריך את אמיתות היחס בין המדובר לעובדות המציאות, אם אמיתי הוא או שקרי – ולצורך כך עלינו ללמוד להפריד ממה שנאמר את דרך האמירה או, ליתר דיוק, להפריד בהבחנתנו שלנו את מה שהוא צורה ממה שהוא תוכן ולהיות מסוגלים להעריך את הצורה בנפרד מן התוכן, או את השפה בנפרד ממה שנאמר בה. המצב של היום, בתחום השיפוט האמנותי, הוא מצב שבו שולט הסובייקטיבי: השיפוט נעשה על פי תחושה אישית, חוייה אישית והנאה או אי הנאה. אלה, אעפ"י שכבודם במקומם מונח ואין להתעלם מהם, אינם יכולים להיות, מתוקף העובדה שאינם אלא תגובתיים באפיים, מדד אובייקטיבי. הם אינם דרך שבאמצעותה ניתן לבדוק מהי האמת.
האמת נבדקת על ידי השכל. כאשר המבקר מושלם מבחינה שכלית, הוא יכול להגיע למצב שבו תהיה התאמה בין שיפוטו לחוייתו הסובייקטיבית. אך עם זאת, לעולם ישלוט השכל.
זהו גם ביטוי ההבדל בין סובייקטיביות לסובייקטיביזם. הסובייקטיביות היא ביטוי אובייקטיבי של החויה האישית. הסובייקטיביזם, לעומת זאת, היא מסירתה הלא-ראויה של ההנהגה השכלית לידי חוייה זו. הסובייקטיביות איננה יכולה להיות שופט אובייקטיבי. חויה אישית, יחידאית, כפופה, פעמים רבות, להרגלים שגויים ולמצב אישי לא שייך. חויה סובייקטיבית יכולה להיות טובה ביחס לדבר רע (כמו חויית הטעימה של הלשון מטעם רעיל) או להיפך, לדחות דבר שהוא טוב. לכן היא אינה יכולה להיות בסיס לשיפוט.
סובייקטיביזם הוא הגישה שמעמידה את החויה האישית, המותנית במצב האישי, כמרכז הכובד של השיפוט, לתת בידי החויה האישית הסובייקטיבית באשר היא, כוח סמכות לקביעת נכונות, באמצעות ההצהרה שכל מה שהיחיד נהנה ממנו הוא טוב בתוקף עובדה זו לבדה. גישה זו מנוגדת לאובייקטיביות, לשיפוט אובייקטיבי ולתפישה האובייקטיביסטית (המציאותאית).
במונחים מודרניים, זהו הפוסט-מודרניזם בביטוי מבעית, אשר אינו מאפשר לאדם להתקדם כי הוא אינו מאפשר לו לגלות טעות על ידי כך שהוא מצהיר שכל תוצאה היא אמיתית כמו כל תוצאה אחרת. כך, ה"משחרר" כביכול, הוא, בעצם, כולא.
לכן יש להזהר מאלה שבאמירתם "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח" מתכוונים לומר כי הטעם האישי מגדיר אמת. לכך יש להשיב כי "אין מה להתווכח" הוא ההוכחה לכך שהטעם אינו מתייחס לאמת אלא לחויה הסובייקטיבית. האמת קיימת במקומות ובנושאים שלגביהם יש מה להתווכח. הויכוח, בהקשר זה, אינו אלא דיון ובירור אשר אינם נעשים, בהכרח, ברמה פוליטית. בירור האמת נעשה על ידי כל אדם בכל רגע ושעה משעות היום.
חויית האמנות יכולה להיות סובייקטיבית, אך שיפוט האמנות חייב להיות אובייקטיבי. ההבדל כאן איננו רק בין סובייקטיביות ואובייקטיביות אלא גם בין "יכול" ל"חייב": החויה היא ראשית וראשונית כאחד: היא מבטאת את היקף החיים המלא והיא יכולה להיות יותר או פחות אובייקטיבית במהותה, ביחס ישר להיקף הידיעה המעורבת בה. השיפוט אינו יכול להרשות לעצמו סטיות לוגיות, פערים, קפיצות או פראות: עליו להיות מוסדר, עקיב, רציף וברור. הוא חייב.
יחס זה הוא גם מה שבד"כ נקרא היחס בין השכל לרגש. לצורך המשל, אפשר לראות את היחס בין השיפוט לחוייה כאילו השיפוט הוא עמוד השדרה של הגוף ואילו החוייה היא הגוף עצמו. הגוף יכול להיות מעוגל או ישר, רחב או צר, כבד או קל, שלם או חסר, אך עמוד השדרה חייב להיות בעל שלמות וחוזק גדולים יותר וכל חוליה חסרה בו או שבר שיפגע בו ישתק את תפקוד הגוף כולו, כי בו תלויים תפקודו, פעולתו, יציבתו ופעמים רבות קיומו של הגוף כולו.
שיפוט אמנותי חשוב מסיבות רבות. שתיים מהמכריעות בהן הן: א. הבנת תכנה של יצירה אמנותית (בשל העובדה שהתוכן אינו נמצא בצורה). ב. שיפוט זה הוא תנאי להתפתחותו האמנותית של חווה האמנות. (לכך יש להוסיף את האמירה הבאה: שאף כי יש הבחנה בין יוצר האמנות לבין החווה אותה אין, למעשה, קו גבול אמיתי המבדיל בין שניהם: האמן האמיתי הוא תמיד גם חווה והחווה המעמיק הוא אמן לפחות באמצעות חויית הזדהותו על היוצר.)
על המעוניין להתפתח בהבנתו את החויה האמנותית לאמץ את גישת הטבח. טבח מקצועי יודע להפריד בין הנאתו האישית מן הארוחה לבין שיפוטו המקצועי את הדרך שבה הוכנה, את החומרים שנדרשו לצורך זה ואת האיכות התזונתית שלה. האיכות התזונתית היא הערך החשוב ביותר שעל הטבח לקחת בחשבון כשהוא מכין ארוחה – וכשמדובר ביצירת אמנות מדובר בארוחה רוחנית. האמנות היא מזון הרוח וככזו יש לשפוט אותה; האיכות התזונתית של יצירת אמנות היא הגורם הראשון במעלה שעל השיפוט האמנותי להתייחס אליו – וגורמי ההכנה, חמרי היסוד וההגשה הם משניים ביחס בדיוק כמו הנאתו של האוכל מארוחתו.
יש להדגיש כי חויית ההנאה היא משנית לצורך שיפוט. זה אינו מוריד מערכה הראשוני כחויית החיים. ככזו, היא עובדה שהשיפוט לוקח בחשבון, מתייחס אליה ומתבסס עליה. כשנמצא אדם במצב שבו שיפוטו האמנותי מפותח, יכול היחיד להפעיל שיפוט זה בד בבד עם החויה בצורה משולבת. בהקשר כזה, השיפוט והחויה מחזקים זה את זה.
לאור זה, יש לתפוש את היחס בין השיפוט האובייקטיבי והחויה הסובייקטיבית כיחס של שני חצאי גוף הפועלים זה עם זה בהתאמה ומשלימים זה את זה. החויה והשיפוט מחזקים זה את זה כשיתר שיפוט מביא לחויה חזקה יותר וחויה חזקה יותר מוסיפה חומר עובדתי רב לצורך שיפוט. למעשה, הגברת יכולת השיפוט היא תנאי להגברת יכולת ההנאה; כפי שחויית החיים של ילד מורכבת פחות מזו של אדם בוגר, מגביל מי שאינו מפתח את יכולת השיפוט האמנותי האובייקטיבי שלו את ההיקף והפוטנציאל של יכולת החויה האמנותית שלו.
בהקשר זה יש לציין כי בין האנשים השבויים בעמדת חוסר המוצא של השיפוט המתבסס על חויה סובייקטיבית נמצא גם חלק גדול מן האמנים עצמם. זו הסיבה הראשית לדשדוש במקום שרוב האמנות נמצאת בו, על אף ההתקדמות הטכנולוגית העצומה שנעשתה לאחרונה מבחינת האפשרויות העומדות בפני האמנות.
לכן מייצרים בימינו יצירות אמנות רבות שהטכניקה שלהן מושלמת אך הן לוקות בתחום האמירה: אמירותיהן חלולות ונעדרות תוכן מקורי. אין האנושיות יכולה להישען לאורך זמן על חויה סובייקטיבית – זהו הגבול של היכולת האנושית להתבוננות פנימה או, בדרך של השאלה, לקניבליזם עצמי.
חויית האמנות היא חויית מציאות, עולם, עובדות. כל אלה הם ביטוי של אובייקטיביות – של יחס בין היחיד חווה האמנות לבין העולם שמחוצה לו. האמנות שאותה הוא חווה מבטאת מציאות גם היא – את היחס שבין תודעתו התופשת של האמן לבין עובדות המציאות. רק על ידי הפעלה מתמדת, עקבית ונחושה של שיפוטו יכול החווה לדעת מה מידת מציאותה של חוייתו האמנותית. מכיוון שהאמנות מצביעה על המציאות עלול זה שחווה אותה ללמוד שיעור שגוי על העולם אם לא יקפיד על כללי השיפוט הנאות. זהו ההיבט בונה התודעה של החוייה האמנותית.
וזו הסכנה העיקרית במחדל של שיפוט: החווה שאינו שופט כהלכה – ובעיקר זה שאיננו מבחין בין שיפוט לבין חוייה – ימצא עצמו מאמין ביצירה המלאכותית-סובייקטיבית של האמן הגרוע כבעולם אובייקטיבי. ואז ייווצר המצב שעליו התרענו בראשית מאמר זה – מצב שבו הערכתו של היחיד תתבסס רק על מה שהוא רגיל לו – הסגנון השגור שאותו למד לראות כסגנון אמנותי טוב. במצב זה יהיה שיפוטו של היחיד דומה, עקרונית, לשיפוטו של הנטורליסט: כפי שהנטורליסט יגדיר כ"אמנות טובה" כל אמנות שתציג את מה שמבטא את המציאות כפי שהיא, יגדיר השופט הסובייקטיבי כל יצירה שיהנה ממנה כ"טובה" – ולעולם יישאר שבוי בכבלי הנאתו ההרגלית.