תכלית ואמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 913
תכלית ואמנות
מהי תכלית האמנות?
כשמציגים כך את השאלה, מניחים שיש לאמנות תכלית. בימינו, לא הכל יסכימו עם הנחה זו. אין המאמר הזה רואה עמדה זו כרלוונטית, אך יש משהו ממנה שמעורב בהשקפה הרואה את היצירה האמנותית כפעולה שאיננה מבוצעת במודע למטרה מסויימת. בניגוד לכך, מתבססת הגדרתה של אין ראנד את האמנות כ"יצירה מחדש בוררת של המציאות" על ידי האמן – פעולה שלמעשה מציינת, אף כי לא במפורש, את העובדה שליצירה האמנותית יש תכלית, המושגת על ידי מודעותו של האמן ליצירתו.
תכלית זו, תהיה אשר תהיה, יכולה להיות מושגת על ידי כוונה מודעת של האמן או על ידי פעולה לא מודעת, בהנחה שיש אפשרות שהאמן לא יהיה מודע לחלוטין להשלכות התוצאה של בחירותיו האמנותיות. גורודייף, בהבחינו בין האמנות בעבר הרחוק, זו ששימשה כלי בידי הדתות, לבין אמנות זמננו, קבע את ההבדל המרכזי בין השתיים בכך שבאמנות העבר מודעים היוצרים לגמרי לתכלית שאליה מכוונת יצירתם והטכניקה שלהם היא כזו המסוגלת להפיק תכלית זו – ואילו האמנות בת זמננו איננה כזו; תחום האמנות בימינו מופעל על ידי בני אדם שאינם רואים באמנות תכליתיות, שיטה וכיוון מוגדרים, אינם שולטים בטכנולוגיה שמסוגלת לייצר ערכים אלה באמנות באופן מודע, ולעתים אף מתנגדים רעיונית לעצם ראיית ערכים אלה כחיוביים – או אף כקיימים בכלל בתחום האמנות.
אחת ממטרות עבודותי בתחום האמנות וניתוחי את יצירות האמנות מכוונת למטרה מאד מסויימת: הוכחה ניצחת להיות יצירות האמנות הגדולות מלאכת מחשבת של תכנון ועבודה מדוקדקת ומדוייקת. לפעולה כזו משמעות מיוחדת על רקע הנטיה האופנתית העכשווית להעלות על נס את היצירה האמנותית כפעולה שמבטאת את ביטוי ההיפך מהשכל האנושי, לפחות לפי התפישות השליטות בפילוסופיית זמננו: האינטואיציה, הרגשיות וחוסר-המחשבה. אלה, לפי חלק גדול מאסכולות האמנות של זמננו, מבטאות את האמנות יותר משמבטא אותה השכל.
על רקע מאבק המתקיים בימינו בין הדוגלים באנושיות לבין הדוחים אותה, יש קשר בין רמת התבוניות המעורבת בפעולה האמנותית, לבין הקידמה האנושית, המשלבת מושגים כמו מחשבה, תכנון ותכלית. כל אלה, לפי התפישה הרואה את התפתחות האמנות כפועל יוצא של הרציונליות האנושית, הם חלקים העומדים לצד האנושיות במאבק המתחולל בשדה האמנות.
כאמור לעיל, תפישה כזו של יצירת אמנות עומדת היום כאנטי-תיזה חריפה למול המקובל בחברתנו, בה מתחנכים בני אדם, בדרכים שונות, כי האמן ויצירת האמנות בכלל שייכים לעולם המיסטיקה ונשלטים על ידי "מוזות" מסתוריות, הבאות, כובשות אותם ומכריחות אותם ליצור באופן לא שכלתני, ללא שליטה, ידע או מפתח ברור של כוונות.
מטרתם של הכוחות האינטלקטואליים המכוונים לתפישה כזו של אמנות היא אחת: להכחיש את טבעה הידיעתי של האמנות. כוחות החושך, המעוניינים בהקטנת הידע האנושי, ואשר עסוקים בקדחתנות - בעיקר בתחומי הפילוסופיה (תורת ההכרה בעיקר) בהכחשת יכולת הידיעה האנושית, מתקיפים מזה לפחות מאה שנים את תוקף האמנות כמחווה דעה וכמעבירת שיפוט וידע אודות המציאות, שמהווה, בסיכומו של דבר, את טבעה הידיעתי.
ב"כמעיין המתגבר", ספרה של אין ראנד, אומר אלסוורת טוהי, הוגה המשפיע על התרבות לשלילה, כי אחת הדרכים להשפיל את הטוב היא לרומם את הרע. אנו נמצאים היום במצב שבו כל האנושי הירוד, הלא-רציונלי, המשפיל והמכוער מרומם באמנות. המדדים שלהם נצרכים המבקרים של זמננו בעת שיפוט אמנותי מוקדשים לטיפוח הלא-רציונלי, האינסטינקטיבי, התחושתי, המיסטי. לעומת זאת, מה שמתוכנן, שמחושב ומאורגן נחשב כפעולה שמקומה לא יכירנה באמנות – ורק במקרים מיוחדים "מרשים" לה להתחולל ברמה ה"טכנית" שלה.
בכוחה של הפילוסופיה בת-זמננו, מצפים מן האמן המודרני שיפעל בניגוד לשכל. במונחים הנתמכים גם על ידי הפסיכולוגיה, ממליצים לאמן ש"יחדור אל מעמקי נשמתו" - אל האיזור הקדום ש"לפני" השכל, ש"מעל" המחשבה, שמנוגד למודע. האמן המודרני הוא זה אשר "מוסר את עצמו" בידי המוזה, "מקריב" את חייו על מזבח האמנות ו"מפקיד את עצמו" בשליטת היצרים היסודיים, אלה ש"אינם מסוגלים לטעות". למעשה, נדרש האמן בן זמננו על ידי התפישה המודרניסטית, להיות במצב של נשלט על ידי כוחות גדולים ממנו, המעבירים דרכו מסרים, המתבטאים ביצירות האמנות שלו.
ברור שבצורת הגדרה זו, הרואה את האמנות כפעולה שעוסקת בתחושות ורגשות שאינם עולים בקנה אחד עם מחשבה טהורה, נמסרת ידיעת האמת האמנותית לידי גורמים לא תבוניים, מתוך הנחה שהיכולת הידיעתית של האמנות אינה קשורה לשכל. כך או כך, אין האמן, לפי תפישת האמנות הזו, שולט באופן מודע ומלא ברזי אמנותו, הן ברמה הטכנית והן ברמת תוכן הערכים שהוא מבטא.
מצב זה הוא ביטוי לרעיון זן-בודהיסטי יסודי, אשר קנה לו מקום של חוסר-כבוד באמנות המאה העשרים: הרעיון שזה אשר איננו מדבר לא יעשה טעות בדיבורו - שהאמת נמצאת בטבע הדברים ושמה שאיננו מוצהר יכול להיות רק אמת, כפי שהים, ההרים ובעלי החיים אינם משקרים לעולם. מנקודת מוצא זו, ניתן לראות כי יש הסכמה כללית בין העוסקים באמנות על כך שהאמנות מבטאת אמת; ההבדל בין הגישות השונות למעשה האמנות, הוא בראיית כל אחת מהן את האמת האמנותית כנובעת ממקור אחר.
בגישה הרואה את הטבע כמקור האמת יש טעות פילוסופית: הטבע אכן איננו משקר - אך הוא גם איננו אומר אמת. הטבע מייצג עובדות, בדיוק כפי שמהות טבעית עושה זאת. אך אף שהעובדה הטבעית איננה שקר כשלעצמה, אך גם איננה אמת; האמת היא הצהרה על העובדות. ככזו היא מהווה מושג אנושי אשר, בהקשר של פעולה לא אנושית, מוצא מהקשרו. מבחינה זו יכולה האמנות להצהיר על אמת או שקר, תלוי בהתאמתה לעובדות – אך לא העובדות כשלעצמן.
זה נכון שהאמנות עוסקת באמת, אך האמת שנמצאת בה, כמו כל אמת, לעולם מורכבת משני חלקים: החלק של ההצהרה והחלק של העובדה המותאמת להצהרה. לכן חייבת יצירה אמנותית – כמו יוצרה - להתייחס לעובדות המציאות ולמסור לגביהן הצהרה כלשהי ובמובן זה יש לראותה כנושאת אמת או שקר.
בעלי חיים חיים ללא אמת: כל מה שיש להם היא המציאות - לטוב או לרע – והם אינם יכולים לשפר אותה אלא רק לשנות את מצבם ומקומם בתוכה. עם זאת, בשל היכולת האנושית לטעות, יש הסומכים על התודעה החייתית – האינטואיציה – יותר משהם סומכים על היכולת השכלתנית האנושית.
דבר זה מנוגד לעובדה שאנשים יכולים לשפר את המציאות עבור עצמם אבל אך ורק באמצעות אמיתות, כלומר: באמצעות זיהויי עובדות, שהן פעולות שנעשות ביחס למציאות. אלה, אם הן מתאימות למציאות, ניתן לקראן אמת ואז להשתמש בהן לטובת תכליות אנוש. כאן נכנסת האמנות לתמונה; כוחה לזהות ולהצהיר על אמת משתלב עם הצורך האנושי באמת – ודבר זה יש בו כדי להגדיר, באופן יסודי את תכליתה של האמנות: לקדם את האדם מבחינת שליטתו במציאות, עד כמה שזו נוגעת בידיעתו.
יצירות אמנות מכילות אמירות לגבי המציאות וככל שהן טובות יותר יש בהן יותר אמת, כמו כל מחשבה, ידיעה, דיבורים והצהרות התואמות למציאות. בניגוד לכך, מוסרות יצירות האמנות השליליות מסרים שקריים אודות המציאות. במקרה הטוב, מדובר בטעויות של דמיון שאין להן קשר עם המציאות; במקרה הגרוע, מדובר בהנחיות מוטעות לפעולה, שתוצאתן נזקים.
גישה זו משתלבת עם הטעות הפילוסופית שבהנחה שבתחום האמנות, הלא-תבוני מזהה את האמת ביעילות גדולה יותר מזו של התבוני; זו גם הסיבה שבשלה נראים המוזיאונים במאה העשרים כמצבורי עשייה לא-תבונית, חייתית, אקראית. לבנות בנין של מוזיאון, על יסוד רעיון תרבותי נעלה הנוגע לצרכים היסודיים ולטבע היסודי של התודעה האנושית - ולאחר מכן לאכלס אותו במהויות שמנסות להכחיש טבע זה ולהשפיל את האדם לדרגות של פעולה אינסטינקטיבית, לתכנן ולהקים מבנה ארכיטקטוני מורכב של זכוכית, פלדה, בטון ועץ תוך הסתכנות אמיצה וראוייה לשבח של הרמת משקלים כבדים, חיבור מערכות מסובכות כחשמל, מים ואמצעי תקשורת - ולהקדיש אותו למטרת הצגת יצירות של אנשים אשר שמו להם כאידיאל להציג את אי יכלתו של האדם לתפקד בהצלחה במציאות, את אי ההתאמה שבין התודעה האנושית לטבע ואת שקריותה של יכולת הידיעה האנושית להשיג משהו שהחיות אינן יכולות להשיג - זהו פשע חמור של הטעייה לצורך התחמקות מאחריות וביזה גם יחד.
זוהי גם תוצאת כל המערכה הכבדה שמפעילה האמנות המודרנית כנגד המסורת האמנותית של אלפי שנות מסירת מידע. בתקופת הרנסנס עסקו מאות אלפי אנשים בשחזור הידע האמנותי העתיק אשר נצבר עד עידן הנצרות, עידן ההתקפה על השכל ופירותיו בכל התחומים ובכלל זה תחום האמנות. שיחזור ובנייה אלה נתנו את אותותיהם בהתפתחות אמנותית כבירה אשר החלה מיצירותיהם של סרוונטס ושכספיר והגיעה לשיאה באמנות הרומנטיציסטית של המאה ה19 בכל תחומי האמנות.
מן הרנסנס חווה העולם האמנותי פריחה מחודשת של כל תחומי האמנות, תוך התבססות על הישגיו העצומים, בתחום זה, של העולם העתיק. המוזיאונים שהוקמו בעולם במאות האחרונות הכילו, בהתאמה לכך, אגפים שבהם רוכזו יצירות אמנות מתרבויות העבר, אשר נתנו השראה לדורות של אמנים חדשים – עד שנבלמה ההתפתחות הזו בשיאה; בסוף המאה ה19 נפתחה מתקפה אינטלקטואלית אדירה כנגד מעורבות השכל ומקומו באמנות. מטרתה המצומצמת: להוציא את השכל אל מחוץ לתמונה או, לפחות להפכו לדבר שאינו יותר מאשר משרת טכני, המסייע לפעולות ברמת החומר. התוצאה כיום: הצלחה של כוחות השחור; האמנים של היום מחזיקים בידיהם כוחות ומכשור שמעולם לא היו בידי אמנים, התקשורת הפכה את האמנות באמת למשהו שווה לכל נפש וכל אנשי העולם חשופים לאמנות, אך כל המכונה הענקית הזאת, המנוע העצום שהיה אמור להעלות את כל הגזע האנושי על פסי התקדמות, מסתובב היום "על ריק" ורצועותיו אינן מסובבות גלגלים לכיוון מציאותי מסוים, יצרני ותכליתי מכיוון שהאמנים מפנים אותו פנימה, אל הסובייקטיביות האנושית הדמיונית של הדינוזאורים בעבר הרחוק או של הכוכבים הדמיוניים שבעולם הדמיון הלא מציאותי.
לכיוון אחד חשוב אין המכונה מכוונת, כי יוצריה נמצאים בבית האסורים - יוצריה או יורשיהם הרוחניים – אלינו. אנחנו הרנסנס השני. אנחנו הסיכוי להראות קבל המציאות את ההישגים האפשריים לרוח האדם מבחינת זיהויי המציאות האפשריים לאלה מאיתנו שניחנו בתכונות אמנותיות – ולהפנות את ההישגים הללו, לאחר גיבושם התכליתי, למטרות של שיפור החיים והאצת ההתקדמות של גזע האדם עלי אדמות.
רק במספר קטן ביחס של מקומות על פני כדור הארץ נעשית העבודה להציל ולחשוף לא רק את מה שהיה בעבר אלא גם את מה שנעשה היום. הפעולה העצומה שנעשית בתחומי האסתטיקה מייצרת עבודות נהדרות בתחומים שונים ומגוונים – אך גם את השחיתות אשר חוסמת את האנשים מלדעת, מלהנות, מלהעריך ולהבין את האפשרויות הגלומות באמנות – ובכלל זה את התיאוריות המבססות את הפעולה האמנותית האנושית על אי-תבוניות.
הדבר הראשון שלו מחנכים אלה החפצים בחסימת דרכו של האדם אל מימוש אפשרויות האמנות הוא כי לפעילות האמנותית אין חשיבות מיוחדת. הם מלמדים את האנושות לראות את האמנות כתחביב משני ולא כגורם משמעותי באיכות החיים האנושית. אך האמנות איננה תחביב ואיננה נמצאת מחוץ למציאות האנושית או לצידה; האמנות היא כוח עצום בשירות האנושות, אשר מוכשר, לפחות, לגרום לכמות האנשים הגדולה ביותר להתקדם במהירות הגבוהה ביותר.
כי מטרתה ותכליתה הנעלה של האמנות היא, קודם כל, לשחרר בני אדם אל האור, אל הידע, ולהציג את האמת לגבי העולם במלוא יפעתה, כי האמת היא תנאי לכל התקדמות אנושית. יותר מכל גורם רוחני קיים אחר, בכוחה של האמנות לקדם את האנושות כולה במהירות וביעילות לעבר ערכים חיוביים.
האמנים אמורים לעסוק בתכנון ויצירת דגמים ביחס ישר ליכולותיהם ואפשרויות מיקודיהם, לפי התייחסות ענפי האמנות שבהם הם עוסקים לרמה המושגית, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר של היכולת האנושית לחשוב. אך אין היצירה האמנותית מוגבלת להיבטים המושגיים של המציאות. גם אמנות שאיננה עוסקת במלים ניתנת להתנתח במונחים מושגיים, כאשר האמנים, הנהנים ולמעשה כל אדם בעל יכולת ניתוח אמנותית יכול לחשוף את האמיתות הכלולות בכל פעולה אמנותית באופן מושגי.
יש, כנראה, הקבלה בין האמנות שאנשים אוהבים לחוות ו/או ליצור לבין הרמה שבה מעורבת הרמה המושגית בחייהם. ההקבלה הזו היא היסוד שעל פיו ניתן לפענח את התרומה המסויימת של כל יצירה אמנותית להתפתחות האדם, בין אם מדובר בחייו הפרטיים של כל יחיד ובין אם מדובר בכלל האנושות.
הדבר שניצב כחוסם לפני ההתפתחות האמנותית הוא הערעור על תכליותה. בערעור זה יש משום ערעור על אנושיותה – ולפיכך איום על עתידה.
תכלית ואמנות
מהי תכלית האמנות?
כשמציגים כך את השאלה, מניחים שיש לאמנות תכלית. בימינו, לא הכל יסכימו עם הנחה זו. אין המאמר הזה רואה עמדה זו כרלוונטית, אך יש משהו ממנה שמעורב בהשקפה הרואה את היצירה האמנותית כפעולה שאיננה מבוצעת במודע למטרה מסויימת. בניגוד לכך, מתבססת הגדרתה של אין ראנד את האמנות כ"יצירה מחדש בוררת של המציאות" על ידי האמן – פעולה שלמעשה מציינת, אף כי לא במפורש, את העובדה שליצירה האמנותית יש תכלית, המושגת על ידי מודעותו של האמן ליצירתו.
תכלית זו, תהיה אשר תהיה, יכולה להיות מושגת על ידי כוונה מודעת של האמן או על ידי פעולה לא מודעת, בהנחה שיש אפשרות שהאמן לא יהיה מודע לחלוטין להשלכות התוצאה של בחירותיו האמנותיות. גורודייף, בהבחינו בין האמנות בעבר הרחוק, זו ששימשה כלי בידי הדתות, לבין אמנות זמננו, קבע את ההבדל המרכזי בין השתיים בכך שבאמנות העבר מודעים היוצרים לגמרי לתכלית שאליה מכוונת יצירתם והטכניקה שלהם היא כזו המסוגלת להפיק תכלית זו – ואילו האמנות בת זמננו איננה כזו; תחום האמנות בימינו מופעל על ידי בני אדם שאינם רואים באמנות תכליתיות, שיטה וכיוון מוגדרים, אינם שולטים בטכנולוגיה שמסוגלת לייצר ערכים אלה באמנות באופן מודע, ולעתים אף מתנגדים רעיונית לעצם ראיית ערכים אלה כחיוביים – או אף כקיימים בכלל בתחום האמנות.
אחת ממטרות עבודותי בתחום האמנות וניתוחי את יצירות האמנות מכוונת למטרה מאד מסויימת: הוכחה ניצחת להיות יצירות האמנות הגדולות מלאכת מחשבת של תכנון ועבודה מדוקדקת ומדוייקת. לפעולה כזו משמעות מיוחדת על רקע הנטיה האופנתית העכשווית להעלות על נס את היצירה האמנותית כפעולה שמבטאת את ביטוי ההיפך מהשכל האנושי, לפחות לפי התפישות השליטות בפילוסופיית זמננו: האינטואיציה, הרגשיות וחוסר-המחשבה. אלה, לפי חלק גדול מאסכולות האמנות של זמננו, מבטאות את האמנות יותר משמבטא אותה השכל.
על רקע מאבק המתקיים בימינו בין הדוגלים באנושיות לבין הדוחים אותה, יש קשר בין רמת התבוניות המעורבת בפעולה האמנותית, לבין הקידמה האנושית, המשלבת מושגים כמו מחשבה, תכנון ותכלית. כל אלה, לפי התפישה הרואה את התפתחות האמנות כפועל יוצא של הרציונליות האנושית, הם חלקים העומדים לצד האנושיות במאבק המתחולל בשדה האמנות.
כאמור לעיל, תפישה כזו של יצירת אמנות עומדת היום כאנטי-תיזה חריפה למול המקובל בחברתנו, בה מתחנכים בני אדם, בדרכים שונות, כי האמן ויצירת האמנות בכלל שייכים לעולם המיסטיקה ונשלטים על ידי "מוזות" מסתוריות, הבאות, כובשות אותם ומכריחות אותם ליצור באופן לא שכלתני, ללא שליטה, ידע או מפתח ברור של כוונות.
מטרתם של הכוחות האינטלקטואליים המכוונים לתפישה כזו של אמנות היא אחת: להכחיש את טבעה הידיעתי של האמנות. כוחות החושך, המעוניינים בהקטנת הידע האנושי, ואשר עסוקים בקדחתנות - בעיקר בתחומי הפילוסופיה (תורת ההכרה בעיקר) בהכחשת יכולת הידיעה האנושית, מתקיפים מזה לפחות מאה שנים את תוקף האמנות כמחווה דעה וכמעבירת שיפוט וידע אודות המציאות, שמהווה, בסיכומו של דבר, את טבעה הידיעתי.
ב"כמעיין המתגבר", ספרה של אין ראנד, אומר אלסוורת טוהי, הוגה המשפיע על התרבות לשלילה, כי אחת הדרכים להשפיל את הטוב היא לרומם את הרע. אנו נמצאים היום במצב שבו כל האנושי הירוד, הלא-רציונלי, המשפיל והמכוער מרומם באמנות. המדדים שלהם נצרכים המבקרים של זמננו בעת שיפוט אמנותי מוקדשים לטיפוח הלא-רציונלי, האינסטינקטיבי, התחושתי, המיסטי. לעומת זאת, מה שמתוכנן, שמחושב ומאורגן נחשב כפעולה שמקומה לא יכירנה באמנות – ורק במקרים מיוחדים "מרשים" לה להתחולל ברמה ה"טכנית" שלה.
בכוחה של הפילוסופיה בת-זמננו, מצפים מן האמן המודרני שיפעל בניגוד לשכל. במונחים הנתמכים גם על ידי הפסיכולוגיה, ממליצים לאמן ש"יחדור אל מעמקי נשמתו" - אל האיזור הקדום ש"לפני" השכל, ש"מעל" המחשבה, שמנוגד למודע. האמן המודרני הוא זה אשר "מוסר את עצמו" בידי המוזה, "מקריב" את חייו על מזבח האמנות ו"מפקיד את עצמו" בשליטת היצרים היסודיים, אלה ש"אינם מסוגלים לטעות". למעשה, נדרש האמן בן זמננו על ידי התפישה המודרניסטית, להיות במצב של נשלט על ידי כוחות גדולים ממנו, המעבירים דרכו מסרים, המתבטאים ביצירות האמנות שלו.
ברור שבצורת הגדרה זו, הרואה את האמנות כפעולה שעוסקת בתחושות ורגשות שאינם עולים בקנה אחד עם מחשבה טהורה, נמסרת ידיעת האמת האמנותית לידי גורמים לא תבוניים, מתוך הנחה שהיכולת הידיעתית של האמנות אינה קשורה לשכל. כך או כך, אין האמן, לפי תפישת האמנות הזו, שולט באופן מודע ומלא ברזי אמנותו, הן ברמה הטכנית והן ברמת תוכן הערכים שהוא מבטא.
מצב זה הוא ביטוי לרעיון זן-בודהיסטי יסודי, אשר קנה לו מקום של חוסר-כבוד באמנות המאה העשרים: הרעיון שזה אשר איננו מדבר לא יעשה טעות בדיבורו - שהאמת נמצאת בטבע הדברים ושמה שאיננו מוצהר יכול להיות רק אמת, כפי שהים, ההרים ובעלי החיים אינם משקרים לעולם. מנקודת מוצא זו, ניתן לראות כי יש הסכמה כללית בין העוסקים באמנות על כך שהאמנות מבטאת אמת; ההבדל בין הגישות השונות למעשה האמנות, הוא בראיית כל אחת מהן את האמת האמנותית כנובעת ממקור אחר.
בגישה הרואה את הטבע כמקור האמת יש טעות פילוסופית: הטבע אכן איננו משקר - אך הוא גם איננו אומר אמת. הטבע מייצג עובדות, בדיוק כפי שמהות טבעית עושה זאת. אך אף שהעובדה הטבעית איננה שקר כשלעצמה, אך גם איננה אמת; האמת היא הצהרה על העובדות. ככזו היא מהווה מושג אנושי אשר, בהקשר של פעולה לא אנושית, מוצא מהקשרו. מבחינה זו יכולה האמנות להצהיר על אמת או שקר, תלוי בהתאמתה לעובדות – אך לא העובדות כשלעצמן.
זה נכון שהאמנות עוסקת באמת, אך האמת שנמצאת בה, כמו כל אמת, לעולם מורכבת משני חלקים: החלק של ההצהרה והחלק של העובדה המותאמת להצהרה. לכן חייבת יצירה אמנותית – כמו יוצרה - להתייחס לעובדות המציאות ולמסור לגביהן הצהרה כלשהי ובמובן זה יש לראותה כנושאת אמת או שקר.
בעלי חיים חיים ללא אמת: כל מה שיש להם היא המציאות - לטוב או לרע – והם אינם יכולים לשפר אותה אלא רק לשנות את מצבם ומקומם בתוכה. עם זאת, בשל היכולת האנושית לטעות, יש הסומכים על התודעה החייתית – האינטואיציה – יותר משהם סומכים על היכולת השכלתנית האנושית.
דבר זה מנוגד לעובדה שאנשים יכולים לשפר את המציאות עבור עצמם אבל אך ורק באמצעות אמיתות, כלומר: באמצעות זיהויי עובדות, שהן פעולות שנעשות ביחס למציאות. אלה, אם הן מתאימות למציאות, ניתן לקראן אמת ואז להשתמש בהן לטובת תכליות אנוש. כאן נכנסת האמנות לתמונה; כוחה לזהות ולהצהיר על אמת משתלב עם הצורך האנושי באמת – ודבר זה יש בו כדי להגדיר, באופן יסודי את תכליתה של האמנות: לקדם את האדם מבחינת שליטתו במציאות, עד כמה שזו נוגעת בידיעתו.
יצירות אמנות מכילות אמירות לגבי המציאות וככל שהן טובות יותר יש בהן יותר אמת, כמו כל מחשבה, ידיעה, דיבורים והצהרות התואמות למציאות. בניגוד לכך, מוסרות יצירות האמנות השליליות מסרים שקריים אודות המציאות. במקרה הטוב, מדובר בטעויות של דמיון שאין להן קשר עם המציאות; במקרה הגרוע, מדובר בהנחיות מוטעות לפעולה, שתוצאתן נזקים.
גישה זו משתלבת עם הטעות הפילוסופית שבהנחה שבתחום האמנות, הלא-תבוני מזהה את האמת ביעילות גדולה יותר מזו של התבוני; זו גם הסיבה שבשלה נראים המוזיאונים במאה העשרים כמצבורי עשייה לא-תבונית, חייתית, אקראית. לבנות בנין של מוזיאון, על יסוד רעיון תרבותי נעלה הנוגע לצרכים היסודיים ולטבע היסודי של התודעה האנושית - ולאחר מכן לאכלס אותו במהויות שמנסות להכחיש טבע זה ולהשפיל את האדם לדרגות של פעולה אינסטינקטיבית, לתכנן ולהקים מבנה ארכיטקטוני מורכב של זכוכית, פלדה, בטון ועץ תוך הסתכנות אמיצה וראוייה לשבח של הרמת משקלים כבדים, חיבור מערכות מסובכות כחשמל, מים ואמצעי תקשורת - ולהקדיש אותו למטרת הצגת יצירות של אנשים אשר שמו להם כאידיאל להציג את אי יכלתו של האדם לתפקד בהצלחה במציאות, את אי ההתאמה שבין התודעה האנושית לטבע ואת שקריותה של יכולת הידיעה האנושית להשיג משהו שהחיות אינן יכולות להשיג - זהו פשע חמור של הטעייה לצורך התחמקות מאחריות וביזה גם יחד.
זוהי גם תוצאת כל המערכה הכבדה שמפעילה האמנות המודרנית כנגד המסורת האמנותית של אלפי שנות מסירת מידע. בתקופת הרנסנס עסקו מאות אלפי אנשים בשחזור הידע האמנותי העתיק אשר נצבר עד עידן הנצרות, עידן ההתקפה על השכל ופירותיו בכל התחומים ובכלל זה תחום האמנות. שיחזור ובנייה אלה נתנו את אותותיהם בהתפתחות אמנותית כבירה אשר החלה מיצירותיהם של סרוונטס ושכספיר והגיעה לשיאה באמנות הרומנטיציסטית של המאה ה19 בכל תחומי האמנות.
מן הרנסנס חווה העולם האמנותי פריחה מחודשת של כל תחומי האמנות, תוך התבססות על הישגיו העצומים, בתחום זה, של העולם העתיק. המוזיאונים שהוקמו בעולם במאות האחרונות הכילו, בהתאמה לכך, אגפים שבהם רוכזו יצירות אמנות מתרבויות העבר, אשר נתנו השראה לדורות של אמנים חדשים – עד שנבלמה ההתפתחות הזו בשיאה; בסוף המאה ה19 נפתחה מתקפה אינטלקטואלית אדירה כנגד מעורבות השכל ומקומו באמנות. מטרתה המצומצמת: להוציא את השכל אל מחוץ לתמונה או, לפחות להפכו לדבר שאינו יותר מאשר משרת טכני, המסייע לפעולות ברמת החומר. התוצאה כיום: הצלחה של כוחות השחור; האמנים של היום מחזיקים בידיהם כוחות ומכשור שמעולם לא היו בידי אמנים, התקשורת הפכה את האמנות באמת למשהו שווה לכל נפש וכל אנשי העולם חשופים לאמנות, אך כל המכונה הענקית הזאת, המנוע העצום שהיה אמור להעלות את כל הגזע האנושי על פסי התקדמות, מסתובב היום "על ריק" ורצועותיו אינן מסובבות גלגלים לכיוון מציאותי מסוים, יצרני ותכליתי מכיוון שהאמנים מפנים אותו פנימה, אל הסובייקטיביות האנושית הדמיונית של הדינוזאורים בעבר הרחוק או של הכוכבים הדמיוניים שבעולם הדמיון הלא מציאותי.
לכיוון אחד חשוב אין המכונה מכוונת, כי יוצריה נמצאים בבית האסורים - יוצריה או יורשיהם הרוחניים – אלינו. אנחנו הרנסנס השני. אנחנו הסיכוי להראות קבל המציאות את ההישגים האפשריים לרוח האדם מבחינת זיהויי המציאות האפשריים לאלה מאיתנו שניחנו בתכונות אמנותיות – ולהפנות את ההישגים הללו, לאחר גיבושם התכליתי, למטרות של שיפור החיים והאצת ההתקדמות של גזע האדם עלי אדמות.
רק במספר קטן ביחס של מקומות על פני כדור הארץ נעשית העבודה להציל ולחשוף לא רק את מה שהיה בעבר אלא גם את מה שנעשה היום. הפעולה העצומה שנעשית בתחומי האסתטיקה מייצרת עבודות נהדרות בתחומים שונים ומגוונים – אך גם את השחיתות אשר חוסמת את האנשים מלדעת, מלהנות, מלהעריך ולהבין את האפשרויות הגלומות באמנות – ובכלל זה את התיאוריות המבססות את הפעולה האמנותית האנושית על אי-תבוניות.
הדבר הראשון שלו מחנכים אלה החפצים בחסימת דרכו של האדם אל מימוש אפשרויות האמנות הוא כי לפעילות האמנותית אין חשיבות מיוחדת. הם מלמדים את האנושות לראות את האמנות כתחביב משני ולא כגורם משמעותי באיכות החיים האנושית. אך האמנות איננה תחביב ואיננה נמצאת מחוץ למציאות האנושית או לצידה; האמנות היא כוח עצום בשירות האנושות, אשר מוכשר, לפחות, לגרום לכמות האנשים הגדולה ביותר להתקדם במהירות הגבוהה ביותר.
כי מטרתה ותכליתה הנעלה של האמנות היא, קודם כל, לשחרר בני אדם אל האור, אל הידע, ולהציג את האמת לגבי העולם במלוא יפעתה, כי האמת היא תנאי לכל התקדמות אנושית. יותר מכל גורם רוחני קיים אחר, בכוחה של האמנות לקדם את האנושות כולה במהירות וביעילות לעבר ערכים חיוביים.
האמנים אמורים לעסוק בתכנון ויצירת דגמים ביחס ישר ליכולותיהם ואפשרויות מיקודיהם, לפי התייחסות ענפי האמנות שבהם הם עוסקים לרמה המושגית, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר של היכולת האנושית לחשוב. אך אין היצירה האמנותית מוגבלת להיבטים המושגיים של המציאות. גם אמנות שאיננה עוסקת במלים ניתנת להתנתח במונחים מושגיים, כאשר האמנים, הנהנים ולמעשה כל אדם בעל יכולת ניתוח אמנותית יכול לחשוף את האמיתות הכלולות בכל פעולה אמנותית באופן מושגי.
יש, כנראה, הקבלה בין האמנות שאנשים אוהבים לחוות ו/או ליצור לבין הרמה שבה מעורבת הרמה המושגית בחייהם. ההקבלה הזו היא היסוד שעל פיו ניתן לפענח את התרומה המסויימת של כל יצירה אמנותית להתפתחות האדם, בין אם מדובר בחייו הפרטיים של כל יחיד ובין אם מדובר בכלל האנושות.
הדבר שניצב כחוסם לפני ההתפתחות האמנותית הוא הערעור על תכליותה. בערעור זה יש משום ערעור על אנושיותה – ולפיכך איום על עתידה.