ההפרדה הפילוסופית באמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 729
ההפרדה הפילוסופית באמנות
להסכמה השלטת באופן מקיף ובלתי מודע ברוב אוכלוסיית העולם המערבי עם תפיסת ההפרדה הפילוסופית של חומר-רוח ו/או גוף/נפש יש השלכות רבות. חלק מהן נוגעות בהיבט האסתטי של הקיום האנושי, ובמיוחד בדרך שבה הוא מבין אמנות; בהקשר זה, נקודת התורפה היסודית של בעיית הפיצול השולטת במערכת הפילוסופית, היא שמכיוון שאדם מסכים ומקבל את קיומו של פיצול בין שכל לרגש, אז בתור אנטי-תיזה לשכל הוא מפעיל את הרגש, והפוך - בתור אנטי-תזה לרגש הוא מפעיל את השכל. כתוצאה מכך נע האמן, בשאיפתו לחופש, בין שתי קצוות של טווח שנקבע עבורו שלא על ידי עצמו, ולמעשה הוא עבד לקביעה זו על אף תחושת ההכרח במרד שיש לו.
ענין הפיצול הוא, לעתים, כה יסודי, שגם במקרה שבו הוא מסכים עם פיצול שני ההיבטים - הרוח והחומר, הנפש והגוף - אז למעשה הוא ינוע על הטווח שבו הוא יילחם בחושים ע"י השכל, או ילחם בשכל ע"י החושים, וכך הוא ינוע גם במימד הפוליטי וגם במימד האמנותי, מכיוון שאלה מאוחדים בתודעתו. הרי האדם איננו מבחין בין הערכים האסתטיים שקיימים בעולם הפוליטי לבין הערכים הפוליטיים שקיימים באמנות שעימה הוא נפגש בחייו.
התוצאה תהיה ויכוחים אמנותיים חסרי שחר וטעם בין זוגות ניגודים שאינם, במקורם, אלא היבטים משלימים, כמו מוסיקה קולית מול מוסיקה כלית, מוסיקה דתית מול מוסיקה חילונית, אמנות ויזואלית ממוקדת ומתוכננת באופן מושלם מול אמנות שאין בה שום תכנון, ושאר קיצונויות לא הכרחיות, שלא היו קיימות בתקופות האיחודים הגדולים והאינדבידואליות האובייקטיבית. למשל, העזתו של בטהובן להכניס שירה לתוך יצירה סימפונית – כפי שעשה בסימפוניה התשיעית שלו – לא היתה מגיעה אף לכלל חשיבה על ידי אמן בן זמננו כי הוועדה שהיתה צריכה להחליט על תקצוב יצירתו לא היתה מסכימה עם שבירת מסגרות "קיצונית" כל כך, אף שבימינו לא נראה בכלל שום סימפוניה שיש בה מרכיב נעימתי כמו שיש בפרק האחרון, המושר, של סימפוניה זו.
אחת ההשלכות היא הטעות של "לשנות מתוך"; כל נסיון לשבור מסגרות או עקרונות נעשה על יסוד הסכמה קודמת למסגרות או לעקרונות מסוימים. תמצית העניין הוא שהתנועה הפילוסופית-רעיונית היא שקובעת את מהלכי התרבות ובתוך זה את מהלכי האמנות. החומר האמנותי, או הפעולה בחומר של האמן, ממחישים את הרוח או את העקרונות. אנחנו יכולים לעשות את ההגבלות הבאות: החומר, שהוא מוחשי, ממחיש את הרוח, שהיא המופשט. החושים ממחישים את השכל. כלומר, המידע החושי ממחיש עקרונות מופשטים ולמעשה המקבילה, כאשר אנחנו מדברים במונחים של ציור, היא כתם הצבע מול מה שמייצג את השכל, שהוא הקו. ובמוסיקה, התחושתיות הצלילית והמקצבית, מול הנעימה (המלודיה), שהיא למעשה יסוד המבנה והארגון.
באמירה שתפקיד האמנות הוא X והיא מתארת Y, הכוונה היא לכך שממילא אין ביכולתה של המערכת המושגית למסור את כל מה שיש במציאות - וגם כי נסיון כזה משמעו לשים מסיכה על העולם. המושגיות, בתוקף היותה הקצה הקדומני של יכולת הידיעה האנושית, המהווה, ממילא, את הקצה העליון של יכולת הידיעה בעולם, איננה אלא קצות האצבעות שבהן אנו אוחזים בדבר החי כדי ליהנות ממנו. וההנאה מתרחשת ע"י ליטוף שמשאיר אותו בחיים. ויותר, אם גם גורמת לו הנאה. כלומר - לחיות יותר - ולא ע"י מעיכה ורמיסה שהורגת אותו.
לפיכך, גם במלוא המיצוי המושגי של היכולת הידיעתית של האמנות, המושגיות מכסה את המציאות באופן חלקי ואינה מתיימרת לכיסוי מלא שלה; ניתן להמחיש זאת באמצעות הרעיון הפשוט שבין שני מושגי השחור והלבן יש מספר אינסופי של גווני אפור אך מספר המושגים, לעומת זאת, הוא סופי. דבר זה מגדיר את מגבלת המושגיות שמצהירה, למעשה, על כך שהמושגיות איננה יכולה להקיף את כל הקיים ו/או הנתפס בחושים – אך גם אין לה התיימרות כזו; הסופי אינו יכול להוות תחליף לאינסופי אלא רק להוביל אליו או להכיל אותו כמסגרת מנחה.
בחברה שבה שוררת הבנה לגבי היותם של היבטי התודעה והידיעה האנושיים תואמים את צרכיו של האדם בכלל ושל האמן בפרט עוסקים בני האדם באמנות בהתאמת דברים שהם יוצרים ליכולת התפיסה האנושית ולהבנה האנושית, כשהם מעניקים ליחס בין הידע המושגי לבין הידע האחר שלהם את היחס המציאותי ההולם. אך בתרבות שבה שליט כזב ההפרדה, מתפתחים רעיונות הבל כמו ההבדל הקיים בין שכל לרגש, כאשר השכל מיוצג על ידי המושגים ומה שנתפס בצורה לא מושגית נחשב כרגשי ולפיכך כמנוגד לשכל.
כך, התוצאה המסכמת של נושא ההפרדה בפועל היא שבזמן שהאמנות בחברה נטולת-הפרדה מרשה לעצמה להיות הרמונית ולראות ידיעה כמושג מקיף שאיננו מתחייב לדיוק מושגי – ואז, בהתאמה לגישה המציאותאית, להבין שגם הרגש הוא ביטוי של ידיעה, מהווה תפיסת ההפרדה בתרבות המקבלת אותה מגבלה חמורה על יכולת השילוב של גוף ונפש בכל השלכותיהם – וכאמור לעיל גם סוג של הצרת צעדיו של האמן הכבול בתפיסות צורה שאל לו להתחמק מהן. למעשה, האמן שרואה את העולם באופן מאוחד ורואה את הקשרים הקיימים במציאות כתואמים זה לזה לא יחוש לעולם כי עליו לבטא "רגש" או "שכל" ולעולם לא יחוש חובה לציית להפרדה כזו.