מאב לבנו במסורת האמנות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 725

 

מאב לבנו במסורת האמנות

קוי המתאר הראשיים של יחסי החלק והשלם באמנות

אין צורך ביותר משכל ישר ותפיסה אינטואיטיבית ראשונית כדי לראות את הקשר בין קו לתנועה, כפי שהוא קיים, למשל, בשרטוטים פשוטים המתארים תנועה כלשהי. אך יש משמעות מוספת לקשר בין קו ותנועה באמנות בכלל ובאמנות הציור במיוחד, כי ההסטוריה של זו האחרונה, למשל, מבוססת על התפתחות היכולת האמנותית לבטא את תנועת החיים בקוים, החל מקוי מתאר וכלה בקוים המגדירים תחומי פעולה.

מבחינה זו יש קו אחד, תרתי-משמע, שמחבר בין הולביין בן תקופת הרנסנס לאדולף מרי מוצ'ה, הצייר בן המאה ה19 ועובר ומקיף גם את רישומי פיקאסו, שילה, טולוז לוטרק, ועוד רבים שהתאהבו בקונטור (קו הגבול) בגלל מה שהוא מייצג, כלומר ההפרדה בין המהויות. במובן הזה, היתה בהתפתחות הקו תנועה אמנותית קדימה, כי המהויות הן נקודות הייחוס שמאפשרות לנו לנוע קדימה. מבחינה זו הקונטור, או הקו המפריד, הוא למעשה מה שמייצג את התנועה קדימה. זה מה שהעין קולטת ברמה ראשונית, וזו התחושה שאנחנו מקבלים גם אם אנחנו לא ממשגים את זה.

רכישת הידע המהירה והיעילה ביותר של האמן בכל תחומי האמנות היא קודם כל ע"י העתקה מדויקת של פעולת המציאות המתוחכמת ביותר המתאימה לצרכיו. פעולה זו היא לרוב התחקות אחרי הישגי עבודתו של האמן הקודם לו, ועל כן הדרך הטבעית, המקובלת מזה עידנים באמנות, לרכוש את יסודות האמנות היא להתקרב ככל האפשר לאמן זה. זו הסיבה לטכנולוגיה אמנותית שמבוססת על מסורת של מורשת אסתטית, המכונה אסכולה או בית-ספר. מבחינה זו, נמצא אמן המתלמד במצב הלמידתי הטוב ביותר כשהוא משמש מתלמד עוזר אצל אמן מומחה גדול מגיל צעיר.

מצבו זה של האמן כמתלמד במסגרת של אסכולה שקדמה לו מייצג נוסחה מצליחה שהיא המפתח לרבים מההישגים הגדולים ביותר של גדולי האמנות באנושות. כל שוני במסגרת זו הוא משמעותי ביותר להתפתחות האמן. כדי לערער את הצלחת הנוסחה די בכך שאינך צעיר, שאין לך אמן גדול חי שתוכל לשרת, או שאתה רחוק מן היצירה - בכדי להרחיק אותך ממעיין הידע האמנותי שהתפתח במורשת במשך אלפי שנים. שבר מסוג זה הוא גם היסוד שעליו מבוסס הפיגור האמנותי של אומות פרימיטיביות ביחס למתקדמות, שכן המתקדמות מאופיינות בהיות יסודותיהן נשענים על מאות דורות של אמנים שהעבירו ידע מאדם אחד למשנהו.

מדובר בעובדה הסטורית, הקובעת כי האמנות מתבססת על מסורת, כלומר על ידע שנמסר מאיש לאיש. עובדה זו איננה ענין של הרגל אלא של הכרה בעובדה הקשורה לדרך העברת ידע בין בני אדם בכלל – ובתחום כמו אמנות בפרט. כלומר: מכך שהידע האמנותי אינו מושגי באופן יסודי, ועל כן כל סוג העברת מידע אמנותי, המבוסס על המלה הנאמרת (וכמובן הכתובה), כמו שנעשה במקצועות מסוימים, יכול להיות רק חלקי בלבד; התכתבות או בתי-ספר שמבססים את העברת הידע שלהם בכתוב או רק בנאמר לא יהיו יעילים כאשר מדובר ביצירה של אמן מושלם אלא רק, אולי, בהנחת תשתית רעיונית לכך.

הצורך של התפתחות האמן בדרך שמשלבת ידע מושגי וכמות גדולה של ידע מסוג אחר, המועבר באמצעות אימון, היא חלק מהמסורת הגדולה שהתפתחה באמנות המערב מאז תקופת התחיה. הדבר תואם את דברי הפתגם הגרמני העתיק: אמן מורכב מ20% כשרון ו80% עבודה. כלומר: כדי להיות אמן מפותח על בעל הכשרון לעצב אותו בעמל שקדני של שירות במסגרת יישומית כמו, למשל, סיוע כשוליה לאמן גדול בשל, מבוגר ומפותח יותר ממנו.

ההישגים הגדולים בתחום החינוך לאמנות, במיוחד בזו שמערבת מושגים במידה הפחותה ביותר ביחס לידע האחד, נעשו, על כן, על ידי בתי-ספר שהיו למעשה בתי מלאכה ו/או קבוצות חברתיות ומשפחתיות של אנשים שחיו ביחד, ואמנותם היתה חלק חי וחיוני של חיים אלה. כמו בתקופות ימי-הביניים והרנסאנס, ובמקומות שבהם האמנים חיו ועבדו ביחד, לעתים כקבוצות גדולות או קהילות מקצועיות, על יצירות אמנות. כך התפתחו באיטליה של הרנסנס משפחות יוצרים בעלי מלאכה ששלטו ביסודות יצירה בתחומים מסוימים על ידי ידע ייחודי. בהקשר זה הדוגמה המפורסמת ביותר היא של משפחת בוני הכינורות סטראדיווריוס, אשר העבירו את סודות הידע שבידם מדור לדור, אך הדבר קיים בתחומים רבים אחרים.

כשמתבוננים בצורה בה משרטט קובע את מסגרותיו של מבנה בכמה קוים עבים יסודיים, קשה שלא להזכר בעבודותיו של קנלטו, ובמיוחד בפרטים המדויקים של בנייניו הראייתיים האדירים המופיעים בציורי הנוף העירוני שלו, בהביעם סדר, משמעת, דיוק ותואם. זוהי דוגמא אחת לתופעה שניתן לראות הרבה בקורות האמנות. שאמן מתאהב בהיבט או צד אמנותי-אומנותי של אמן אחר עד כדי ליצור ממנו יצירות אמנות שלמות. או אפילו, כפי שזה קורה לפעמים, ז'אנר שלם.

במובן זה גם את אסכולות האימפרסיוניזם, האקספרסיוניזם וכיו"ב יש להבין כפיתוח היבטים אמנותיים מסוימים מחוץ להקשר הכולל של יצירה אמנותית. מדובר בהתרכזות ופיתוח של היבטים שהיו קיימים כבר בעצם יצירות האמנות והאמנות של גדולי הציירים מן התחיה והדורות שאחריה, עד לדרגה של הז'אנרים הידועים לנו כמייצגי האמנות של המאה ה20 כבר במאה ה19.

העבודה האמנותית הבלתי מוקפדת של האימפרסיוניבטים, אשר מתהדרת בהיותה אינטואיטיבית ולא מתוכננת לפרטים, אשר הפכה לאחר מסימני ההיכר של אמנות העולם המודרני, איננה אלא סוג של העתקת אפקטים שבמונחים של השפעה תרבותית הוא עדות לבורות או גרוע יותר, לרצון להרוויח אשראי על יסוד עבודה לא מושלמת. כאשר אנחנו מגדירים היבט כזה כז'אנר אנו מעניקים לו מעמד של דבר שלם, בזמן שאין הוא אלא ביטוי של היבט אחד של המציאות, אשר קבוצת אמנים מצאה לנכון לפתח לכדי הצגתו כמציאות שלמה.

דבר זה שקול למה שקורה היום בתחום הפילוסופיה, למשל: לעיסוקו של פילוסוף בתחום פילוסופי אחד כמו, למשל, היבט לשוני, והצגתו כשיטה פילוסופית שלמה, תוך זניחת ההקשר המלא של העולם הפילוסופי. למעשה, הדבר קורה היום גם בתחומים אמנותיים כמו המוסיקה: אנחנו יכולים לראות, למשל, יצירה מוסיקלית מודרנית שאין בה מלודיה ויש בה רק תרכיב חדש ומיוחד צלילי, שהיא לא היתה יכולה להופיע בתור יותר מאשר תרגיל בספר של ברליוז על תיזמור. אבל גם אם ברליוז היה רוצה לכתוב תרגיל בכדי להביע אפקט מסוים, הוא לא היה מכנה אותו יצירה. לפני שהוא היה נותן לו ערך מוסיקלי כלשהו. הוא היה מכניס לתוכו איזושהי מלודיה, או משמעות מוסיקלית חיה כלשהי,, בכדי שהדבר יהיה גם נעים לאוזן.

ראייה להבנה זו של ההבדל בין הישגים טכניים חלקיים לבין יצירה אמנותית שלמה הם כל הפרלודים, האטיודים והפוגות שכתבו גדולי המחברים – כמו באך ושופן - שהם, למעשה, תרגילים למטרת שיפור יכולות נגינה או, לעתים בירור אפשרויות הנגינה בכלים מסוימים.

הגדולים שבאמני התקופות ידעו יפה להבחין בין יכולות מקצועיות חלקיות לבין אמנות שלמה. הצייר הפלמי הגדול רובנס, למשל, היה מעסיק בבית המלאכה הגדול שלו עשרות אמנים שהיו מומחים, כל אחד בפני עצמו, בתחומים מסוימים של ציור, והיו אחראים באופן פרטי על חלקים מסוימים בציורי הענק שהיה בית המלאכה של רובנס מפיק. ניתן להניח שחלק גדול מהאמנים המודרניים – במיוחד אלה שמתמחים בתחום אמנותי כלשהו - היו נקלטים כציירים או כאמנים מסייעים בבתי אולפנא כגון זה של הצייר רובנס ומשתלבים בעבודתו.

בהקשר של אמנות מורכבת, יש לזכור כי ערך ההיררכיה היא הערך העיקרי ששומר על האנשים מפני תנועה מוגזמת בכל יצירה אנושית שהיא ומאפשר להם לדעת מה מקומם בתוך ההקשר המלא ואיך, על פי זאת, לתפקד בצורה הטובה ביותר. בין אמני העבר, שהיו שותפי יצירה לאמנים הגדולים ותפקדו כשוליות באולפני המומחים, היו תלמידים שלמדו את התמחותם מתוך מודעות להיותה של זו חלק מהתמונה הכוללת. שם, בבתי המלאכה הגדולים, הם למדו גם איך התמחותם משתלבת עם היצירה הגדולה. במונחים של אמנות זמננו, האסכולות המתמחות בהיבטים לא שלמים של המציאות הן כאלה שנוסדו על ידי שוליות ששכחו את השתלבותם בתמונה הכללית.

במונחים של ימינו ניתן להשוות את הדבר ליכולתו של אדם לשחק, אשר מתווה לעצמו קריירה של תפקידים מסוג מסויים על בימות מסוג מסויים בעולם המורכב של התיאטרון ואיננו קופץ מיידית, לפני שהוא משוכנע ביכולתו, לשאת על כתפיו תפקיד דרמטי שיכול להעניק לו מקום יחידאי מרכזי אך שומה עליו לשאת מבחינה פסיכולוגית בחובת יצירת רושם של אישיות הגדולה דיה כדי להצדיק יצירה קולנועית שבה ישתתפו אלפי שחקני משנה.

נתונים נוספים