אמנות הרנסנס - כאן ועכשיו

 

אמנות הרנסנס - כאן ועכשיו

הפירוש המדוייק למושג "רנסנס" הוא תחיה מחודשת - להבדיל מתחיה סתם. כלומר: בהקשר זה, ממקד אותנו מושג ה"רנסנס" על עובדת תחייתם המחודשת של ערכים שהיו קיימים בעבר. מהו הדבר שהתעורר מחדש בתקופת הרנסנס?

ערכים. ביתר פירוט, הערכים הקלאסיים.

הרנסנס, שהחל, למעשה, עם מסעי הצלב, סיים תקופת ניתוק ומצור, שבהם היתה אירופה, הנוצרית (ובמובן זה מה שהיה אז תרבות המערב) מן המזרח (שבחלקים גדולים שלו מוסלמים). הקשר התרבותי שנוצר בימי מסעי הצלב איחד מחדש את חלקיהם הקדומים של האימפריה הרומית והעולם ההלניסטי שאלף שנה לפני כן היו שלם גיאופוליטי. איחוד זה נעשה אחרי מילניום חשוך, מהקודרים שידעה ההסטוריה האנושית, אשר "הונחת" על עמי אירופה בעיקר בגינה של חשיכה נוצרית דוגמטית. כל הערכים של העולם הקלאסי, אשר חלק מהם שרדו רוחנית בתפישות הפילוסופיות של האיסלם והמזרח הרחוק וחלק שרד פיזית בהריסות ובערים הנטושות של העולם העתיק, התחילו לעשות את דרכם בחזרה לאירופה, אשר סבלה מדלדול וריק רוחני חמורים אחרי מאות שנות שליטתה של כנסיה אלימה.

האמנות של ימי הביניים נשלטה על ידי ההשקפה הנוצרית שללה, בהתאם לקו המדיני-רעיוני של הכנסיה, את מנעמי העולם הזה - עולם ה"חומר" או "עולם החושים", כפי שהוגדר על ידי אבות הכנסיה ומשרתיהם הרוחניים. בהתאם להלך-רוח זה נדחו באמנות ערכי יסוד הקושרים כתרים לעולם החמרי ולחיים עלי אדמות, מתוך השאיפה לשרת את העולם המופשט, העולם ה"אמיתי", העולם שאינו פתוח לתפישת החושים. איש הדת של ימי הביניים ראה את העולם הנגלה כאשליה מסוכנת אשר מפתה בתענוגותיה את היחיד כדי למשוך אותו, להפילו ברשתה ולהכשילו.

התנגדותה של הנצרות לתהילת העולם הזה בוססה על שאיפתה למקד את האדם בעולם ה"הוא" - עולם ה"אמת"; באור זה, האמנות נתפשה כמה שביכלתו לגרום לאדם להתמקד בערכים של עולם האמת או עולם השקר.

הדבר העיקרי שהיה חסר בעולם האמנות הנוצרי היה הערך היסודי של העולם הקלאסי: האדם.

לא סתם אדם: אדם כערך נעלה, אדם כערך עליון. האדם כצלם אלוהים.

התפישה הקלאסית של האדם כערך עליון מבחינה אסתטית ומוסרית התחילה, למעשה, ביהדות; בתורה צויין במפורש שהאדם נברא בצלמו של האלוהים. דבר זה משמעו שכשאנו מתבוננים באדם אנו רואים את הצורה שבה בא אלוהים לידי ביטוי. באמנות, משמעו של דבר היופי העילאי, השלם, אשר מתאר, ברוחו של פלוטינוס, את האמת העליונה.

בספרו "הפואטיקה", ספר האסתטיקה החשוב ביותר שהעניקה לנו תרבות יוון, מציין אריסטו כי משימתה של האמנות (ובלשונו, השירה) איננה להראות את המציאות כפי שהיא אלא כפי שעליה להיות. זהו יסודו של הרעיון שבאמנות על הדברים להיות "גדולים מן החיים". לאמנות, לפי תפישה זו, תפקיד של מורה-דרך במלוא מובן המושג "מורה", כלומר: של מי שמורה על הדבר הנכון.

זהו, בדיוק, מה שעשתה אמנות הרנסנס: בעקבות האמנות הקלאסית, הראתה אמנות הרנסנס לבני האדם את התכונות הנעלות שקיימות ביצור האנושי. מכיוון שהאמנות הקלאסית דגלה באדם כבדמות אידיאלית, מהווה האמנות שאחרי ימי הביניים את תחייתו המחודשת של אידיאל זה. לכן, הרנסנס מהווה שיבה מחודשת. במובן זה, ניתן גם לראות את הרנסנס כהתעוררות של רעיון, אידאל חי, שהיה נתון בתרדמה - במשך אלף שנים - ומנקודת מבט תיאוסופית זוהי אספקלריה מאירה של עקרון המחזוריות: ערכים שבים ומופיעים מחדש לאחר שנעלמו, כביכול, לבלי שוב.

הרנסנס האירופאי לא היה רק תקופת פריחה מחדש בתחום האמנויות, אלא גם בתחומי המדעים השונים, כולל מדע הפוליטיקה: הרנסנס יצר עולם אנושי חדש. בעולם זה זרח האדם למעמד גבוה אמנותית ומדינית כאחד: עליית דמות האדם באמנות מקבילה לעליית זכויות האדם כיצור שראוי, בזכות, לחיים פרטיים וחפשיים כיחיד. גישה מהפכנית זו התעמתה בחריפות עם רוח הדברים שקדמה לה, אשר ראתה את האדם כיצור שחי עלי אדמות חיי סבל זמניים, חיים שהם אך ורק הכנה, או "מסדרון" לחייו ה"אמיתיים" - חיי הרוח שיתחילו, למעשה, אחרי מות גופו. התפישה החדשה, אשר ראתה את האדם כבעל עצמאות וזכות להגדרה עצמית, גירשה את דמות האדם העבד. במקום כפיפות הביאה רוח הרנסנס זקיפות, במקום חשיכה אור ובמקום הוייה צפופה ומוגבלת תחושה של מרחבים פתוחים וחופש. תרבות הרנסנס מביעה את ערך האדם בצורה שבה חוברת האמנות עם הפוליטיקה בדרך שבה חובקת הפסיכולוגיה של החויה האמנותית את הפוליטיקה של השחרור המדיני-חברתי ומניחה את התשתית לבניית המושגים המודרניים של זכויות האדם, שהמלחמה עליהם מתרחשת בימינו בכל עוזה.

אמנות הרנסנס, בניגוד לאמנות ימי הביניים, ביצרה את מעמדו של האדם בעולם הנגלה והחזירה אותו אל המציאות, כנגד כוחות שליליים שניתקו אותו מן הקרקע וכבלו אותו אל השמיים. אמן הרנסנס נתן "בשר" ל"שלד" הרעיונות המדיניים החדשים, בהציגו פוטנציאל אנושי של גדולה שזכאית לעצמאות. אמני הרנסנס, אשר העמידו לפנינו דמויות אנושיות אדירות עצמה ומעלות, המחישו את זכותו של האדם להיות חפשי. לצורך המחשת הדרך בה נעשה הדבר די בעבודה אפיינית אחת; בחרנו ברישום העצמי הנודע של אמן הרנסנס ליאונרדו דה וינצ'י, אשר סימל באישיותו ויצירתו את התקופה:

באמצעות מיון פילוסופי של ערכי היצירה, נוכל לבודד שלושה ערכים ראשיים שקיימים ביצירה, בהתאם לשלושה נושאי יסוד פילוסופיים: מטפיסיקה, אפיסטמולוגיה ואתיקה.

אלה מייצגים שלושה היבטים חשובים של יצירת האמנות:

א. ההיבט המטפיסי, היבט תורת הקיום, בא לידי ביטוי באמנות בתיאור האמן את המציאות: בניגוד לאמנות בתקופה שקדמה לו, אשר הציגה לפני הצופה עולם קודר, דטרמיניסטי, שאפשרויותיו מצומצמות ושבו האדם מעוות וכפוף, השבוי בתוך מערה אפלטונית בצורת כוכים, גדרות וחומות אבן, מציג אמן הרנסנס תמונת מציאות ברורה ומדוייקת; בתמונה כזו מבוטאים חוקי הטבע בהרמוניה של קיום נהיר ותפיש על ידי השכל הישר: הקלסתר המתואר על ידו מייצג עולם טבעי ברור, שלם ואופטימי, שבו האדם הוא יצור יפה, בעל יחסים פיזיים מושלמים (גם אם הוא אדם זקן!). (מעניין, בהקשר זה, לשים לב לכך כי בניגוד למיתוסים מקובלים בתחום האמנות אין אמן הרנסנס משיג את היופי האנושי על ידי התרחקות מן הטבע, על ידי עיוות מחמיא המתעלם מפרטי המציאות אלא דוקא להיפך: על ידי ציות לפרטים ותיאור מדוקדק שלהם, המאפשר לצופה להנות ממציאות הדברים כשלעצמם). בד"כ הדגישה אמנות הרנסנס גם את יפי הטבע והביאה את המתבונן לראותו בכל הדרו; נופים, צמחיה ובעלי חיים זכו להדגשה רבה והיו לרקע קבוע של הפעולות האנושיות בציורי הרנסנס, מה שהמחיש את חופש הבחירה והפעולה של האדם החדש במציאות של העולם החדש.

ב. ההיבט האפיסטמולוגי, היבט תורת ההכרה, בא לידי ביטוי ביצירה אמנותית בהצגת יכלתו הידיעתית של האדם. תקופת הטרום-רנסנס נשלטה על ידי פילוסופיה שעודדה בורות ("אינך יכול לדעת את מטרותיו הנסתרות של האל!") ומדיניות שעודדה בורות וחוסר ידיעה אנושיים כעובדות חיים. אמנותה של תקופה זו לא טרחה להציג את האדם כנאור במיוחד. ברנסנס, לעומת זאת, עלתה ההכרה הכללית בשליטת האדם במציאות באמצעות השכל; ברנסנס הודגש והומחש האדם החושב, הנבון, אשר שכלו מתאים לידיעת המציאות. דמות זו, של האדם הנאור, נלקחה ישירות מן התרבות הקלאסית ואמנותה, אשר ראו את האדם כבעל יכולת שכלית גדולה, ואת היכולת השכלית כמה שמציין את אלוהיותו של האדם, כיסוד לכל דבר טוב.

ג. האתיקה, תורת המוסר, באה לידי ביטוי באמנות בהצגה והבעה של טוב ורע. בזמן שבו תרבות ימי-הביניים מדגישה רוע אנושי (בין היתר בהצגה חוזרת ונשנית של היהודים והרומאים שצלבו את ישו), מציג אמן הרנסנס אדם טוב-לב. טוב-הלב מוצג כתכונת יסוד טבעית של הדמות המוצגת, כזרימה המהווה, ביחד עם היופי הגופני הטבעי והנאורות, היבט משלים של דמות האדם, כפי שנתפשה על ידי התקופה החדשה.

בהציגו אדם מושלם מבחינה מטפיסית (יפה), אפיסטמולוגית (חכם) ואתית (טוב) משלים אמן הרנסנס מעגל עם האמן היווני שהציג אף הוא חזון דומה של האדם, כהשראה למאות השנים שיבואו.

מעגל זה הוא אחד מתוך מעגליה של המחזוריות ההסטורית-תרבותית אשר, במובן מסויים, אינה אלא חוזרת על עצמה כמבטאת עקרון נצחי, אך במובן אחר היא שבה על עקבותיה, כשהיא משוכללת יותר ומאפשרת לאלה החווים אותה - לנו - לבחון אותה ואת העקרונות המעורבים בה ולהשתתף בה מתוך מבט מפוכח יותר, המצוייד בידע המצטבר של המין האנושי.

המתח בין יופי לכיעור, בין חכמה לטפשות ובין טוב לרוע קיים גם באמנות זמננו. מכך ניתן ללמוד כי גם בתקופה הקלסית וגם בתקופת הרנסנס היו המגרעות האנושיות בנמצא - והן נוצחו, אמנותית, על ידי מעלותיו של האדם.

אמנות טובה, שמשמעה התמקדות ביופי, מבטא האמת, תקדם את נצחון המעלות הללו ברנסנס של היום.

נתונים נוספים