האמנות כדת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 815
האמנות כדת
פוטנציאלית, העיסוק באמנות – ובמיוחד במוסיקה - הוא עבודת הדת של האדם המודרני; זמן שמוקדש לאמנות, לחוייתה וליצירתה, הוא זמן חיים נאצל וקדוש, שבו אמור אדם להתעלות. במונחים דתיים מדובר בעליה לרבדי קיום מופשטים שמייצגים את מקומו של האל. מבחינה חוייתית לפחות יש בהתעלות מקבילה ברורה למצבו החווייתי של הדתי המתפלל.
אם נחשוב על חוויית ההתעלות הרוחנית שיש לנו מלשמוע את הסימפוניה ה9 של בטהובן. חוויה זו - במיוחד כשהיא נעשית בביצוע חי שבו משתתפים בחוויה אלפי מאזינים ומאות מבצעים – גורמת למשתתף בה תחושת התעלות. למעשה, מדובר בתחושה דתית אובייקטיבית, כי לא רק שהיא נחווית כחוויה רוחנית חזקה, היא גם מבצעת במציאות האנושית את מה שמבצעת החוויה הדתית, כלומר: מייצרת קישור בין מודעות האדם לחלקים מופשטים של המציאות, על ידי הכוונת המודעות האנושית להיבטי מציאות שבלעדי האמנות אין הוא עוסק בהם.
בהקשר כזה של חוויה אמנותית נשגבת מעפילה מודעותו של האדם לגבהים של הפשטה שהאפשרות היחידה שיחכול אדם להגיע אליה באופן חווייתי היא באמצעות האמנות. אין זה מקרי גם שאף האדם הדתי הנושא תפילה משתמש כדי לחזק את פעולתו במוסיקה.
למעשה, ביוצרה חוויות מסוג זה באופן קבוע הופכת אמנות המוסיקה את אולמות הקונצרטים למוסדות העוסקים בתפילה על אף שהיושבים בהם אינם דתיים. במובן זה, האמנות היא הרמז לכיוון הנכון, הנעלה, של האדם. היא מהווה ביטוי פעיל של כוח אנושי רב עוצמה וגם, בו בזמן, ביטוי של הכוח האלוהי בעולם.