המעמד הדתי של האמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 755
המעמד הדתי של האמנות
האמנות והדת מהווים תחמים שונים, אך מבחינה אנושית ומעשית יש בין העולמות קשר רב, שלעתים קרובות קשה להתעלם מהדמיון שקיים ביסודו ביניהם. במיוחד נוגע הדבר להיותם של שני תחומים אלה נוגעים לרוחניות צרופה ובכך להיבט האנושי שנוגע הן באמנות והן בדת. דבר זה קשור גם ליחס שמקבלים שני נושאים אלה מבני אדם, שבפעילותם הדתית והאמנותית גם יחד מגלים היבטים בעלי דמיון זה לזה. למעשה, היחס של האדם הדתי אל מושאי אמונתו קרוב למדי באופיו ליחס שיש לחובב האמנות או לעוסק באמנות כלפי האמנות בכלל וליצירות האמנות וליוצריהן בפרט. בשני המקרים, יש להפריד בין יסודות האמנות והדת לבין הדרך שבה נתפסים הם מבחינה תרבותית, שכן שני אלה נבדלים ביותר זה מזה ולעתים אף מנוגדים לגמרי.
עולמו של חובב האמנות מבוסס במידה רבה על טעמו האישי היחידאי אשר איננו ניתן להעברה באמצעות שכנוע. מי שאוהב, למשל, את יצירתו של מלחין מסויים, שחקן או סרט מסויימים, יכול להמליץ עליהם בפני בני אדם אחרים אך אינו יכול לשכנעם לאהוב אותם; יתכן שבעקבות הפנייתו והמלצתו הם יאהבו אותם אך הדבר יהיה פועל יוצא של יחסי גומלין בין תכני אישיותם שלהם לבין האמנות עצמה ולא דבר שנוצר כתוצאה משיכנוע אינטלקטואלי או מדעי.
אחת מההנאות האמנותיות הנודעות היא ההנאה מהמוסיקה בכלל והמוסיקה הקלאסית במיוחד. חוויית האמנות קרובה מבחינה זו במאפייניה לחוויה הדתית ובדומה לכך היא שנויה במחלוקת; את כל הנאמר כדי להסביר את מעמדה של האמנות בכלל ואת מעמד המוסיקה הקלאסית בעולם של היום ניתן להחיל גם על מה שמאפיין את הדת בתרבותנו, למעט היחס החברתי כלפיה, כי בזמן שהמוסיקה הקלאסית, אף כי היא נחווית על ידי בני אדם מעטים ביחס, זוכה למעמד של כבוד מצד רוב בני האדם, אין הדבר כך לגבי הדת, אשר – שלא כמוסיקה זו – יש בין הלא מאמינים בה המכריזים עליה מלחמת חורמה..
נושא אחרון זה מעלה שאלה: מהי מהותו של ההבדל הגדול בין שתי גישות אלה? לעתים קרובות מתייחסים הלא מאמינים אל הדת בזלזול, דחיה ובחוסר אמון מוחלטים שאינם קיימים ברשותם של בני אדם כלפי המוסיקה הקלאסית גם אם אינם אוהביה. ועל אף העובדה שאין הם קרובים כלל לחוויה הדתית מוצאים מתנגדי הדת לנכון לבקר את הדת ואת המאמינים בה בדרך שממנה משתמע כאילו הם מבינים את הדת. סוג זה של יחס אינו קיים בחברה בגישתם של אלה שאינם אוהבי בטהובן, למשל, כלפי המוסיקה שלו.
היותה של הפעילות הדתית – בדומה למוסיקה הקלאסית – כזו המתבצעת על ידי בני אדם רבים, המאמינים בלב שלם בערכים שעבור מי שאיננו מאמין בהם הם חסרי משמעות לחלוטין, מעלה את השאלה מה יש בה, בדת, אשר גורם לבני האדם שאינם מאמינים להתנגדות כלפיה – או, לחליפין, מדוע לא נוקטים אלה שאינם אוהבים מוסיקה קלאסית ביחס שלילי כלפיה, בדומה לגישה שנוקטים כלפי הדת אלה שאינם מאמינים בה? בכל מקרה ניתן לתמצת את השאלה לכך: מהו בדיוק ההבדל המביא אנשים שאינם מאמינים בדת לצאת נגדה, לתקוף אותה ולראות את המאמינים בה כאויביהם ולגרום לאלה שאינם אוהבים מוסיקה קלאסית לחוש כי אין בה דבר המפריע או מאיים עליהם?
אחד הטיעונים הקבועים שבהם משתמשים המתנגדים נגד הדת הוא היותה בלתי משכנעת, בעיקר בשל חוסר היכולת של מאמיניה להסביר את מושגיה ועקרונותיה היסודיים ולהוכיח את הבסיס האובייקטיבי של קיומם במציאות. אך גם המוסיקה נמצאת במעמד שבו אין המאזינים לה יכולים להוכיח את יופיה או לומר דבר כלשהו שיעשה את חווייתה למהנה או שיסביר את התועלת שיש בה – אם בכלל. תהיה התשיעית של בטהובן יפה ככל שתהיה באזני בני אדם הממלאים את אולם הקונצרטים שבו היא מנוגנת, אין ביניהם אחד שיכול להוכיח כי המוסיקה של בטהובן יפה. הדבר נובע מכך שחוויית היופי באמנות היא כה אישית ויחידאית עד שאין היא ניתנת להסבר בצורה מושגית ולא ניתן להעבירה באמצעות הסבר מאדם אחד לרעהו.
ואולי מפתח לתשובה אפשרית לשאלה יימצא בחשיבה על נסיון אנושי כלשהו למתן הוכחה של יופי זה. הרי כל נסיון להביא לדרגה של שכנוע את ההכרה בקיומו של יופי, הנחווה באופן ישיר ולפיכך אישי ביותר, נידונה מראש לכשלון. ואכן, יודעים אנחנו שכל נסיון להביא אדם לחבב אמנות שאינו אוהב אינו צולח ושאהבת האמנות מבוססת, בסופו של דבר, על ההנאה היחידאית של האדם החווה אותה, שהיא גם מה שמעניק לו את הסבלנות והכושר הנדרשים מחובב האמנות להשקיע בחוויית האמנות שאותה הוא מעריך.
אין ספק שקיים ניגוד חריף בין כפיה לאמנות. אם היתה האמנות נכפית על האדם, לא רק שלא היתה מצליחה לקנות את הערכתו, אהבתו ואהדתו אלא שהכפיה היתה אף פוגעת בכל דרך שבה היה יכול ליהנות ממנה בשל הסטתה את מיקודו מחוויית הצד הנעים שבה לעימות עם אי הנעימות של כפייתה. בכפיה יש משום הבטחה של חוסר הנאה – או אף סבל – בזמן שמה שמאפיין את חוויית האמנות של חובב האמנות היא, כמובן, ההנאה.
ואולי בכך מתבטא גם מה שבגללו מוצאים בני אדם לדחות את הדת: היותה נכפית עליהם. אולי אם היו המאמינים מכירים בכך שהחוויה הדתית – כמו החוויה האמנותית – מייצגת את אישיותו היחידאית של כל אדם בדרך שאיננה ניתנת להעברה מאדם אחד למשנהו היה הדבר שונה. במקרה כזה לא היו מאמיניהן של הדתות, גם אם היו מעוניינים בכך שיתרבו אלה החשים את מה שחווים הם כלפי הדת, עוסקים ביותר מאשר בהצגת עובדת האמונה. סביר שאם היה הדבר כך לא היתה נוצרת העוינות המוכרת כל כך של הלא-מאמינים כלפי מי שמנסה לכפות עליהם את האמונה.
עובדה הסטורית היא זו שחלק גדול של המאמינים בדת ניסה – ועדיין מנסה - לכפות במקרים רבים את אמונתו הדתית על בני אדם אחרים. דבר זה מבוסס על הטעות של אי ההכרה בעליונות היותה של הרוח האנושית נשענת על החוויה היסודית החיובית הבלתי אמצעית באשר היא. תהיה אשר תהיה חוויה זו – באמנות או בדת – רק היא יכולה להיות יסוד יציב ונכון להיותו של אדם מאמין דתי או מעריך אמיתי של אמנות.
באמנות ובדת קיימים מרכיבים רבים שניתנים ללמידה ולניתוח הגיוני אך אין באלה די כדי להביא אדם למצב של הנאה, בשל היותה של זו – כאמור לעיל – נובעת מאישיותו המיוחדת של כל אדם. לפיכך, דבר חשוב ששומה על מי שחפץ להפיץ ערכים בחברה האנושית לקחת בחשבון הוא שחווייתו הרוחנית האישית של אדם אחד איננה שוות ערך לזו של אדם אחר ולפיכך שומה על כל מי שמעוניין להפיץ ערכים חיוביים בחברה לשקוד, קודם לכל, על הבחנה בין חוויתו הפרטית לבין זו של בני אדם אחרים ולהבין שאין הוא יכול לקבוע בוודאות שבני אדם אחרים יחוו בצורה זהה את חווייתו שלו. מבחינה זו כדאי לזכור שלכל מטרה של יישום יעיל נמצאות האמנות והדת במקום שהאדם יכול להגיע אליו רק אם הוא מציית לחופש ולא מזהם אותו בכפיה כלשהי. מבחינה זו ניתן לראות את האמנות ואת הדת כנמצאות באותו מעמד – כמהות רוחנית שכמו כל ערך אנושי יש לציית לה על ידי מתן כבוד לאדם היחיד המעוניין לרכוש אותו בשוק החופשי, שתנאי היסוד שלו אינם מתירים סחר כפייתי.