הטוב הוא כל מה שטוב לאדם ולעולמו

הפסנתר כמשל

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 739

הפסנתר כמשל

בשמעי את צליליו המופלאים של האימפרומפטו האחרון של שוברט לא יכולתי שלא לחשוב על הדרך שבה צלילים אלה של הכלי השחור והגדול הזה מסמלים את העולם ו/או את האנושות בדרך משל יפה:

כל צליל, כשלעצמו, מובחן מחבריו בצורה ברורה ומודגשת: יש לו זהות, המיוצגת על ידי שם ושם זה מציין גם את זהותו היחידאית וגם את היחס בינה לבין שאר חבריו.

כשלעצמו יש לכל צליל יחיד יופי מסויים, מובהק, המיוחד רק לו – ובאזני המומחה, ככל שהוא מדוייק יותר, ככל שמערכת היחסים בינו לבין האחרים נכונה יותר, הוא נעים יותר לאוזן.

אך כאשר הוא מהווה חלק מנעימה, כאשר הוא נשמע ביחד עם חברים אחרים במקלדת, בהקשר של מרווחים שנקבעו על ידי מחבר מוכשר, הוא מהווה חלק מיצירה מוסיקלית.

וככל שיצירה זו טובה יותר, מורכבת יותר, נאצלת יותר, יותר היא תלויה בשלמות ובייחוד של כל אחד ממרכיביה, החל מהצלילים היחידים וכלה במרווחים המיוחדים שביניהם. שמירה מדוייקת על מערכות היחסים שבין הצלילים, תוך כדי שמירה עליהם, היא תנאי לביצוע טוב של היצירה ולהנאה שמפיקים ממנה המאזינים לה. דבר זה, הנכון לנגינת נעימה פשוטה של רצף צלילים קצר, יהיה נכון בהכרח גם בנגינת יצירה מורכבת המנצלת נגינה במקביל של עשר אצבעות המשמיעות יותר צלילים משיכולה התודעה להתמקד בכולם – וכל המוני הצלילים המושמעים הללו מרכיבים מגוונים של צלילי-צלילים ובני צלילים אשר כולם מהווים חלק הכרחי ביצירה, אף כי לא כולם נשמעים במודע.

ואין זה משנה כמה מורכבת היצירה וכמה מרהיב יפיה הכולל, התנאי אשר מחייב את קיומה כמוסיקה טובה הוא תמיד שמירה על אותם צלילים בודדים ויחידאיים, אשר כל אחד מהם מחוייב המציאות ובלעדיו אין קיום למוסיקה.

עד כאן המשל. ואתם, הקוראים, בודאי יכולתם לחבר בעצמכם את הנמשל...