אמנות בשירות הפוליטיקה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 897
אמנות בשירות הפוליטיקה
אחד התחומים שבהם מוליך השמאל הפוליטי באף את ישראל הוא תחום האמנות המודרנית, שבו הוא משתמש כמכשיר תעמולה.
ה"חופש" המפוקפק שיש לאמנות המודרנית לומר את דברה מבלי שתידרש להוכיח את אמיתותו מנוצל על ידי גורמים פוליטיים כדי להעביר מסרים לא מבוססים עובדתית תוך הנאה מהגנתה הבלתי מוגבלת של פילוסופיית האמנותית המודרנית, אשר איננה מחייבת את יוצריה ויצירתם להיות מחוברים למציאות האובייקטיבית.
לעלות על הגל
האמנות המודרנית, שערכיה שנויים במחלוקת, פרוצה בהגדרותיה כל כך, שהיא מזמינה בעלי עמדה פוליטית "לעלות על הגל" ולנצלה לצורך הבעת עמדותיהם. זו שאלה פתוחה באם יש קשר בין עובדת היותה של אמנות זו בלתי מקובלת על הקהל הרחב לבין היותה מנוצלת על ידי מקורבי אמנות המחזיקים בעמדות שמאלניות ואנטי לאומיות?
אמות המידה הפוסט-מודרניסטיות של אמנות זמננו, המאפשרות לכל דבר להיכנס מתחת לכנפי ההגדרה של יצירת אמנות, גורמות לרבים להשתמש באמנות כדי להשפיע פוליטית. השליטה בטרמינולוגיה של האמנות החדשה מאפשרת למחזיקים בה לגייס, באמצעותה, התייחסות, תמיכה ומשאבים לטובת מטרותיהם הפוליטיות.
לעתים, כמו במקרה המתואר דלהלן, מצליח מנהל בית ספר בתל-אביב, לראות אמנות במקום שבו אפילו יוצריה אינם רואים את עצמם כאמנים. אך השאלה לגבי הערך האמנותי האובייקטיבי של יצירתם נבלעת בעובדות הפוליטיות שהם קובעים בשטח.
אמנות המאבק
בכתבתה תחת כותרת זו של דנה גילרמן, אשר תופסת כמעט עמוד כפול שלם ב"הארץ" (28.3.06) מתייחסת גילרמן לעודד ידעיה, מנהל בית ספר תל-אביבי, המציג את עבודתו של מוחמד חטיב בתערוכה בתל-אביב, ו"מתעקש על זכותו כאוצר להגדיר אותה כאמנות בניגוד לדעת היוצר." ה"יוצר" אינו רואה את עצמו כאמן ומצהיר בחיוך "אני לא אמן ואני לא קורא לזה אמנות".
גילרמן מספרת כי "המפגש בין השניים התקיים בשבוע שעבר, כמה שעות לפני פתיחת התערוכה "אמנות גדר" בגלריה הלימודית של בית הספר." בתערוכה "מוצגים אובייקטים שהכין חטיב עם חברים להפגנות נגד הגדר, שמתקיימות בכפרו בילעין." בין ה"אובייקטים" כלוב מברזל שבו ננעלים בכל הפגנה כמה אנשים, ארון קבורה שנישא על כתפיהם של המשתתפים וכמה סוגי מראות שמוקרנות על החיילים."
תוך ויכוח וראיון עם האוצר, הוא פורש את ה"אני מאמין" האסתטי שלו:
"הויכוח הקצר בין השניים, שנוגע להגדרה של חטיב, כמו גם לתערוכה כולה, חיזק את הקושי שמעוררת התערוכה. זו לא הפעם הראשונה שחפץ נע מהשדה הפוליטי לשדה האמנותי." היא מצטטת את האוצר, שמתייחס ל"אמן": "אני מגדיר אותו פסל. אפשר להגיד שהפיסול שלו זו אמנות נמוכה, עממית, שהמטפורה והסימבוליקה שלהם לא גבוהות, אבל זו אמנות"
והוא נשאל: "אז למה אתה מגדיר את זה כאמנות גבוהה?"
ומשיב: "עצם ההבאה לגלריה הופכת את זה לאמנות גבוהה. אמנות גבוהה היום היא לא תלוית חומר או קונצפט, אלא הקשר. שדה האמנות מחפש כל הזמן קישורים חדשים בין חומר לתוכן. אם אתה מצליח לעשות חיבור חדש וקוהרנטי בין קבוצה של חפצים, אז עשית מעשה של אמנות."
בהמשך, מתוך תיאור של היבט נוסף של עבודתו כאוצר, מתוודה ידעיה: "אני חושב שקשה בכלל באמנות, בגלריה, למצוא ריגוש שמתחרה במה שקורה בהפגנות. יש משהו נורא חזק בשטח, אפילו באלימות."
מיד אח"כ יוצא המרצע הפוליטי מן השק האסתטי: "הרבה יותר מעניין לפרסם תצלום של ארון קבורה מאשר עוד פעם אנשים הולכים ומחזיקים שלטים. וגם ככה הצלחנו להראות לעולם שאנחנו לא אלימים. האלימות היחידה שעוברת בתמונות היא של החיילים."
האמת בעין המתבונן
כך, בדרך מתוחכמת, המתכסה באיצטלה של גישה אמנותית חדשנית, ניתן להציג את חיילי צה"ל כאלימים ולצאת מזה בלי שום חשש למתקפה נגדית. אבירי האסתטיקה מהאסכולה התל-אביבית מודעים לכך שהם אוחזים בנשק רעיוני לא מוגבל, המאפשר להם להאשים באלימות את הצד המנוגד של המפה הפוליטית מבלי שיחויבו לתת על כך דין וחשבון - לא כל עוד הם מקבלים את הגנתה של התפיסה הפוסט-מודרניסטית שלפיה "הכל הולך".
הפילוסופיה האסתטית שביסוד גישתו של האוצר התל-אביבי מודעת היטב ליכולתה הבלתי-מוגבלת להטיל את הכותרת "אמנות" על כל מה שזז בשטח – ולהציג, על פי דרך ההבנה שלה את המתרחש, את הדברים. גישה זו יוצאת מתוך הנחה שכל עוד אין מי שיוכיח את ההיפך מגישה מסויימת, הגישה המוצהרת מייצגת אמת.
במקרה של התערוכה המסויימת הזו, ניתן לסכם את עמדתו של האוצר האחראי שלה בכך שמבחינתו כל הגדרה של אמנות היא תקפה וכל הצהרה פוליטית היא אמת בסלע כל עוד היא עולה בקנה אחד עם תכליותיו – ואיש אינו חייב להוכיח לאיש שום דבר וכנראה גם לא יכול. זהו מצב של "חופש" מפוקפק, המאפשר לו, לאוצר, להגדיר אמנות, לומר מיהו אמן גם אם אין הוא מציג לכך הוכחה – וגם להציג את העובדות בצורה המתאימה להשקפתו הפוליטית הסובייקטיבית, כאילו מדובר בערכים אובייקטיביים.
בכל תחום אחר, היו המפגינים נתבעים על עיוות העובדות ובמיוחד על הפרעתם האלימה לחיילי צה"ל. אך במימד האמנות המודרנית, הם נהנים מהחסינות הבלתי מוגבלת של היותם "אמנים יוצרים" המציגים מיצירותיהם בשטח הגדר. יתכן שבשלב עתידי הם גם עלולים לתבוע ממדינת ישראל את עלות הוצאותיהם האמנותיות...
ההיבט החינוכי
חטיב, אשר כנראה לא ראה עין בעין עם האוצר את ה"סימבוליקה" שראה, ביקש מידעיה לתלות ליד כל אובייקט תצלומים מההפגנה ויש גם טכסטים שמסבירים את המשמעות המקורית שלהם. ידעיה העדיף לתלות את התצלומים בחדר סמוך. "הכוונה שלי היא להציג תערוכת אמנות ולא תערוכה תיעודית..."
שאלה נוספת שמופנית כלפיו היא: "איזו סיבה יש לקרוא לכלים אלה "סמלים" כשהאמן עצמו לא מגדיר אותם כאמנות?" ותשובתו: "יש הרבה דוגמאות בהסטוריה של האמנות למעשה כזה." הוא נותן כדוגמאות את פעולותיהם של אנשים כמו דושאן הצרפתי וגדעון אפרת הישראלי, הנחשבים כאמנים על ידי האסכולה המודרניסטית, אך מדובר באישים שנויים במחלוקת – וזהו גם המעמד של צורת ההגדרה שלהם יצירה אמנותית.
זהו, אולי, המסר שעל הקורא לקחת בחשבון בעת קריאת הכתבה: שהמיתוסים של האמנות בת זמננו אינם אלא מוסכמות פנימיות בין אנשים שהפילוסופיה שבה בחרו – הפוסט-מודרניסטית - גם היא עדיין לא זכתה למעמד של אובייקטיביות בעולם החוץ-אמנותי. שום בית משפט עדיין לא נתן לגיטימציה לגישה פוסט-מודרניסטית, כלומר כזו שרואה בעדות כשלעצמה אמת גם ללא צורך להוכיח אותה. זו אחת הסיבות הקוראות לתשומת לב מיוחדת כשמבקשים להציג ברוח פוסט-מודרניסטית עובדות הנוגעות לעימותים פוליטיים הנערכים בין מפגינים אלימים לבין חיילי צה"ל.