מגמות בביקורת האמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 707
Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin:0in; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-font-family:Arial; mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
מגמות בביקורת האמנות
על הקשר אמנות-פוליטיקה בימינו
כדי להבין לעומקה את סוגיית הערכת האמנות יש לבחון את הקשר ההסטורי שהתקיים באנושות בין האמנות לפוליטיקה; הסיבה לדבר היא השליטה הפוליטית הרבה באמנות. זו, הקיימת כנראה משחר ההסטוריה, מצביעה על מודעותם המסורתית של הגורמים הפוליטיים לכוחו וחשיבותו של גורם האמנות בחברה האנושית.
ככלל מקיף ניתן, במובן זה, לראות שבכל תקופה הסטורית נתונה היתה האמנות חלק ממגמה תרבותית שלטת, הן כביטוי טבעי של רעיונות התרבות שבה נוצרה והן כחלק מכוון במודע של השלטון הפוליטי המקומי. שלטון זה יכול היה להיות כפוף למסגרת דתית או רעיונית. דוגמה לראשון היא אמנותה של מצרים העתיקה, ששירתה את הדת הפרעונית או אמנות ימי הביניים באירופה, שהיתה כפופה לכנסיה הנוצרית. דוגמה לשני היא האמנות שהתקיימה בדיקטטורות של המאה ה20, הנאציזם או הקומוניזם הרוסי והסיני. בשני המקרים פעלה האמנות בשירות המדינה והאמנים היו למעשה קבלנים-מבצעים של השלטון בה, כשהם ממלאים אחר הוראותיו.
ההבדל העקרוני בין הדרך שבה התנהלו חיי האמנות באומות אלה לבין העולם החדש, החופשי, היא שבעוד שהאמנים של מצרים העתיקה או של רוסיה הקומוניסטית היו עבדיו של השלטון האמנים בתרבות המודרנית הם אנשים חופשיים, אשר יוצרים על פי ערכיהם האינדבידואליים (היחידאיים). עם זאת, אין חיי האמנות של העולם הדמוקרטי נקיים מהשפעה פוליטית; זו נעשית, אמנם, בדרך פחות כפייתית מזו שבה פועלת הדיקטטורה אך פעמים רבות כוח השפעתה ויכולות ההכוונה שלה על האמן היחיד חזקות ביותר.
ברוב מדינות העולם המערבי משתתף השלטון באופן פעיל בחיי האמנות. גם ארה"ב, שבה שולט השוק החופשי בעולם האמנות, תומכת בארגונים בינלאומיים כמו אונסקו שחלק גדול מפעולתם מבוסס על תמיכה במגמות אמנותיות כחלק מתמיכה בתרבות העולמית. אך ביסוד הפילוסופיה הפוליטית והאמנותית גם יחד נמצא במערב גורם משותף: ראיית החברה כערך החשוב ביותר. דרך גישה זו חוברים זה לזה הסוציאליזם הריכוזי והביקורת האמנותית, המשרתים זה את זה אהדדית, בתיתם מקום של כבוד לכל מה שמבטא תרומה חברתית. ברוח זו, ההשפעה הפוליטית על אמנות בעולם הדמוקרטי נעשית באמצעות שני גורמים עיקריים: הביקורת והתקציב הממשלתי. שני אלה אחראים, למעשה, על חלק גדול מהאמנות שנוצרת בחברתנו, כאשר חלק גדול מן האמנים היוצרים כפופים אליהם כאל ספקי תנאי קיום. פעמים רבות יש בקרבה אל הביקורת האמנותית והתקציב הממשלתי כדי לקבוע לשבט או לחסד את עצם יכולתו של אמן להתקיים כיוצר.
במדינה הריכוזית של זמננו מתחרה הממשל עם צרכן האמנות בשוק האמנות בתנאים לא שווים בשל שליטתו בשוק הגדול של האמנות הציבורית. העובדה שהממשל נהנה, לעתים קרובות, מכך שהביקורת האמנותית מצדדת במגמות המומלצות על ידו איננה בלתי נפרדת מכך שהחינוך והתקשורת הממשלתיים מהווים גורם המחזק ומגביר את מגמות האמנות החברתאית. בחברה מסוג זה קובעת הפוליטיקה מה יועדף מבחינה אמנותית באמצעות גורם הביקורת האמנותית; אם, למשל, ממוקדת החברה הנתונה בסוגיית נכות, תשבח הביקורת, ביחד עם הממשל, אמנות שנוצרת בידי נכים וזו תקבל גם תמיכה ממשלתית.
בהקשר של חברת זמננו, משרתת הביקורת האמנותית בדרך כלל את המגמות האסתטיות השליטות בה. בראש סדר העדיפויות של הגישה האסתטית השלטת מבחינה הגותית, תעמוד כזו הרואה את תכלית האמנות בתרומה לחברה. בפועל, תנצח אמנות בעלת "מודעות חברתית" כל סוג אמנות אחר בשל שימוש במגוון אמצעים; דבר זה נעשה באמצעות ביקורת אוהדת ותמיכה משאבית ב"מסעות הצלב" הפוליטיים באופיים הנפוצים בחברה בהקשרים אמנותיים. למעשה, מדובר בנסיון לחינוך הציבור לאמנות, הקשור גם לשליטה שיש למדינה בחינוך. זה נעשה במיוחד ברמה השטחית, הפוליטית, החשופה לעין כל - ומבלי שהמבקרים המכובדים על ידי ה"קהל" יעיזו לפגוע במה שהוא באמת שטוח ורדוד מבחינה אמנותית ומוטעה לחלוטין מבחינה פילוסופית.
בשדה תרבות הביקורת האמנותית של זמננו שולט הרעיון שהמגמה הנתמכת על ידי הממשל מהווה את "הגברת מודעות הציבור" למה שנחשב על ידי המבקרים והשליטים ל"בעיות חברתיות". בהקשר זה כל האמצעים לא רק כשרים אלא גם משובחים: משאבי הציבור זורמים באמצעות פרסים, מוזיאונים, תערוכות, קונצרטים ופסטיבלים לתמיכה בכל מגמה אמנותית שמוערכת על ידי הממשל ככזו שיש בה משום תרומה חברתית.
גם שוק האמנות העולמי, שאמנות הקולנוע מהווה חלק מרכזי בו, אינו חופשי. הממשלות המשתתפות בו מהוות גורם אידיאולוגי שפועל כמתחרה במגמות ההיצע והביקוש של השוק הטבעי. למותר לציין כי בשל הישענותן על משאבים ציבוריים אין הממשלות כפופות לחוקי השוק ולכן יכולות הן לתמוך במגמות אמנותיות חסרות ביקוש. בשל היות הממשלות מעוניינות בהדגשת "שירותן לחברה", המגמה הרעיונית השלטת בעולם הביקורת האמנותית נוטה להדגיש יצירות שבהן ערכים של "בעיות חברתיות". לפי תפיסתם של מבקרי האמנות המהווים חלק ממגמה זו ערכים אלה קיימים בכל סרט שמעלה על נס חולים חשוכי מרפא, סוטים ומקרי "קיפוח" שקיבלו "הסכמה ציבורית". בשל שליטתו המקיפה של רעיון זה בפילוסופיה האסתטית של זמננו יוענקו כיבודים ליצירות מסוג זה גם בהקשרים שבהם לא יקבלו אלה את אהדת הקהל הרחב.
מאידך, אין תמיכת הביקורת האמנותית השלטת ניתנת ליצירות שבהן היא איננה רואה משום תרומה חברתית, גם אם מדובר באמנות המספקת את צרכיהם הרוחניים של רבים. למשל, סרטים שעוסקים במלחמתם של בני אדם למען צדק, באהבה בין חפים מפשע, בבניה, ביצירה ובהגשמת חלומות היחיד, או בעסקים טובים ובתיקון עולם במונחים של תנועה קדימה ולמעלה, אל פסגות ההרים, במיוחד אם הם כוללים אנשים יפי תואר, צילומים מרהיבים ומוסיקה נפלאה - הם "מוקצים". יצירות קולנועיות הכוללות ערכים מסוג זה, במיוחד אם הן חביבות על ההמונים, מוקעות על ידי הביקורת השלטת כמייצגות טעם רע, "מסחריות" ו"פופוליזם" - והן מתקיימות על הטווח שבין מה שנקרא בעגה ההמונית "סרטי פעולה" לבין "קיטש". זהו גם היחס שקיים בשאר האמנויות בין מה שמוערך על ידי הקהל הרחב בצדק כאמנות יפה, הזוכה באהדתו לבין האמנות-כביכול שמגדירים המבקרים כאמנות טובה.
במצב החברתי הקיים מקבלים יוצרי אמנות-כביכול אלה את מיטב משאבי הציבור בשל "תרומתם" לענין החברתי. לעומת זאת, יוצרי האמנות הפופולרית, הנהנים מאהדת הציבור, מוקעים על ידי המבקרים. אך רק לעתים רחוקות מבטאת ביקורת זאת את מגמותיה בצורה מפורשת כי אין לה בסיס ידיעתי אובייקטיבי דיו לעשות זאת על פיו. לעת עתה נמשך המצב שבו מגמות הביקורת האמנותית בעולם ממשיכות לשרת את המגמות ה"חברתיות", כלומר את הגישה האסתטית העולה בקנה אחד עם מגמות הממשלות.