מגמות יסוד באסתטיקה יהודית

 

מגמות יסוד באסתטיקה היהודית

בתפיסת האסתטיקה האוניברסלית ניתן למצוא אסכולות אמנותיות שונות, הנבדלות זו מזו הן בצורת התייחסותן אל העולם והן אל מושג היופי. הבדל זה מתבסס על השקפתן היסודית לגבי תפקיד האמנות במציאות וגם לגבי טבע האדם, במיוחד בהקשר של ערכיו האסתטיים. אך על אף חילוקי הדעות שביניהן, שותפות כל אסכולות האמנות בהנחת יסוד בלתי מוצהרת, שהאמנות אמורה להתייחס אל המציאות ולתאר את השקפת עולמו של האמן, תהיה זו רעיונית, דתית או פילוסופית.

למשל, בזמן שבו האסכולה הרומנטית רואה באמנות דרך לתאר את מה שטמון במציאות ובטבע האדם גם מבחינה פוטנציאלית, בהתבסס על יכולת הבחירה האנושית, הקובעת את מה שיכול להתקיים במציאות, מתמקדת האסכולה הנטורליסטית במה שקיים בעולם מבחינה עובדתית, בראותה את תפקיד האמנות בתיאור הדברים "כפי שהם" בעולם, וגישתה מבוססת יותר על חשיבה דטרמיניסטית באופיה, כזו שרואה את האדם ככפוף לטבע העולם ומושפע על ידו.

בדומה לכך, כמעט כל האסכולות האסתטיות הקיימות מחזיקות, באופן זה או אחר, בהנחות יסוד לגבי משמעותה של האמנות, כשבכולן קיים, במידה זו או אחרת תיאור המציאות – וכל תיאור כזה נובע מהשקפה כוללנית-פילוסופית, הבאה לידי ביטוי גם בצורת השקפה דתית. במובן זה ניתן לראות גם איך כל הדתות קשורות בגישות אסתטיות מסוימות, המשרתות את צרכיהן ומשמשות, לעתים, כקטליזטור רגשי לא מבוטל בעוצמתו של ערכיהן לגבי המאמין. מבחינה זו, קיימות בדתות השונות זיהוי רציני ביותר של כוח האמנות כגורם בחיי המאמין, כאשר ביטויו של זיהוי זה יכול להתקיים כרקע לפעילות הדתית או לשמש כחלק משמעותי בפעולותיה.

את המסורת היהודית, למשל, לא ניתן לנתק מאמנות המוסיקה, המהווה בעבודת הקודש שלה חלק פעיל; קודם כל משמשת אמנות המוסיקה כחלק מהפעילות הדתית; זו באה לידי ביטוי בעבר, בשירה ובנגינה של המשמשים בקודש בבית המקדש, וגם בהווה, בעצם העובדה שחלקים ניכרים בתפילה מושרים – ולכך חוברת גם עובדת קיומם של טעמי המקרא – שהם, למעשה, תוים מוסיקליים - כחלק אינטרגלי של כתבי הקודש(*).

לצד עובדות אלה, המאיירות את הקשר היהודי האותנטי לאמנות המוסיקה, קיימים, ברמות שונות, גם היבטים אסתטיים אחרים במסורת היהודית; אלה נוגעים לעצם שיטת העברת ערכי היסוד של המסורת באמצעות סיפור המיתוס הראשוני בתורה ולחלק גדול מהתכנים והאיזכורים הנוגעים לערכים אמנותיים המוזכרים בתנ"ך. לגבי אלה יש לשאול איזו גישה אסתטית מבטאת הגישה המסורתית היהודית – אם בכלל?

(*) לצד עובדות אלה, הנוגעות לקשר האמנותי-מוסיקלי שקיים באורח הדוק כל כך ביהדות, נשאלת השאלה האם יש לכך רלוונטיות כלשהי לעובדה שחלק לא מבוטל של פסגת הביצוע המוסיקלי במוסיקה הקלאסית של המאה האחרונה – כמו שהוא מתבטא בעבודתם של גדולי הסולנים הכליים - נמצא בידי יהודים?

בהקשר זה יש להתייחס לעובדה שהמסורת היהודית האמנותית המתבטאת בתכנם וצורתם של כתבי הקודש שלה נוצרה עוד בתקופה הקדם-פילוסופית. בהתאם לתפישה האסתטית הכוללת שהגדרנו לעיל, ניתן לראות באסתטיקה היהודית המסורתית ביטוי של תפישת העולם הפילוסופית הכוללת, עד כמה שניתן להגדירה ככזו.

חלק ממגמותיה המפורשות של האסתטיקה היהודית ניתן למצוא בהנחיות שמקבל העם היהודי במדבר לבניית משכן האל; לא רק שהיבטיו הצורניים של זה כוללים ערכים אסתטיים, אלא גם שנראה כי לאלה יש תפקיד אסתטי מכוון של העלאה וחיזוק מודעותו של האדם היהודי לערכים מופשטים, המבטאים את תפישת העולם היהודית. במובן זה מבטאת ההנחיה המדוייקת לבניית המשכן גם רעיון אסתטי שבמונחים מודרניים ניתן לראותו כפונקציונליזם, כלומר כגישה הרואה את מעשה היצירה האומנותי ככזה שיש לו תפקוד מכוון; מטרתו של זה היא לחזק באמצעות האמנות את מצבו הרוחני של היחיד.

השקפה זו, אם וכאשר היא קיימת ביצירת האמצעים הנוהגים בעבודת הקודש, החל ממבנה המשכן וכלה באביזריו ובפרטי תלבושותיהם של העוסקים בקודש, היא גם הצהרה לגבי הדרך שבה רואה היהדות את מקומה של האמנות בעיצוב הנפש האנושית.

חלק גדול מהעיסוק בהנחיות בניית המשכן וכליו נתרם לאורך הדורות על ידי הפרשנות המקראית, אשר איננה אמנותית, אך יש בה כדי לשפוך אור מיוחד על החשיבות שנותנת המסורת גם להיבטים שבשלב אחר מקבלים גם הם משמעות אסתטית.

הדבר בולט בפרשנות התורנית להנחיות האל לבניית המשכן; בפרשת "ויקהל" מוצג פירוט מדוקדק של הנחיות אלה שמהן – ומהעיסוק הפרשני בהן – ניתן להסיק לגבי מהות המגמה האסתטית שבא בהן לידי ביטוי מכוון. כל אלה מבליטים את קיומו של קשר ישר בין מבנה המשכן לעולם מחד ולחיי המאמין מאידך.

במאמרו "בלבבי משכן אבנה" של הרב יוסף אליהו, שבו הוא מסביר כי יש הקְבלה בין משכן השכינה בעולם לבין הבית היהודי, הוא שואל: "כמה קרשים היו במשכן?" ומשיב: "ארבעים ושישה: 20 קרשים בצד דרום (שמות, כ"ג), 20 בצפון (שם, כ"ה) ובמערב "עשה שִׁשה קרשים" (שם, כ"ז).

הוא ממשיך לשאול: "וכמה יריעות כיסו מעליהם?" ומשיב: "ארבע מכסים שכללו 23 יריעות. אם נסכם ונחבר 46 קרשים ועוד 23 יריעות, נקבל את הסכום 69, שהוא מספר בני ישראל שירדו מצרימה".

בהמשך מאמרו, אחרי שהרב מפרט את פרטי הספירה, הוא מסיק מכך שהתאמה מספרית זו מעידה על כך שהמשכן האמיתי לשכינה הוא המשפחה (משפחת יעקב אבינו), או, במילותיו שלו: "נמצא שיש הקְבלה מלאה בין משכן השכינה בעולם לבין הבית היהודי של איש ואישה שזכו ששכינה ביניהם".

לחיזוק מסקנתו זו הוא מביא את דברי האר"י הקדוש שציין כי קיימת השוואה בין הבית היהודי למקדש וכי זו היא כה מוחלטת, עד שביתו של "הזוג התחתון" צריך להיות ערוך ממש בתבנית המקדש. ועוד הוא מביא מדברי האר"י: "כשם שבמקדש המנורה מצויה בדרום והשולחן בצפון, כך יש להציב את השולחן עליו אוכלים בצפון העולם, ואת נרות השבת שהאישה מדליקה מדרום לשולחן".

לכך מוסיף הרב במאמרו זה התייחסות לבצלאל האמן, הנזכר בפרשה, שבידיו ניתנה משימת יישום בניית המשכן: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכיה נ"ה).

מכל אלה ניתן להסיק שבתמציתה, מגמת היסוד של האסתטית היהודית רואה את תפקיד האמנות הן בהצגת תמונת עולם לפני המאמין והן בהנחלתה לשימושיות הקהילה והיחיד. דבר זה מתבטא במבנה המשכן (ומאוחר יותר גם המקדש) בהמחשת העולם בהתאם למגוון ערכים המתארים את מימד השכינה בעולם, קודם כל בביטויים את עקרונות היסוד של הבריאה – ואחר כך בתפקדם כדגמים שימושיים לחיי המשפחה והיום-יום של האדם היהודי. אלה חוברים לעובדת קיומו, כספרות שאיננה מוצהרת ככזו, של סיפור מעשה הבריאה בספר "בראשית".

מנקודת מבט אסתטית טהורה, מהווה ספר זה מקור השראה יסודי ראשוני למאמין היהודי, העוסק בו, כספרות יסוד הממלאת את חייו, לאורך כל שלבי התפתחותו, החל מראייתו את סיפור הבריאה כילד וכלה בהבנתו העמוקה את מכמניו כבוגר. במובן זה, יש יחס בין ההשפעה האסתטית שאותה הוא חווה כשהוא פוגש כילד את התורה בימיו הראשונים לבין תפישתו אותו בבגרותו, באמצעות שלל פרשנויות המקרא. יחס זה, שהאסתטיקה המודרנית אולי תקרא יחס בין מיתוס לתמליל מסורתי, הוא, למעשה, היחס שנוצר על ידי המעבר מחווית ספרות אגדתית אותנטית למצב של מסה מדעית סמלית.

כך או כך, הפעולות המבוצעות במשכן ואחר כך במקדש נעשות בחללים המעוצבים על ידי גדול אמני העם היהודי בהתאם לחוקים, לעקרונות ולערכים שעמדו ביסוד הבריאה – ואלה מנוצלים מאוחר יותר, רעיונית ומעשית, כדי לחזק את מסגרת המשפחה והבית היהודי. התאמה זו בין סיפור הבריאה לעבודת הקודש ולחיי היהודי יצרה אחדות הרמונית, שבה משליכים החלקים השונים זה על זה ומייצרים תוך כדי כך השראה הדדית זה על זה.

מן הדברים ניתן להבין כי ביהדות המסורתית, באמצעות ההיבט האסתטי – שהשפעתו גדולה בשל היופי הכובש שבו הוא פועל על הרוחניות האנושית – מיוצר, במודע, קשר בין השכינה המופשטת ליחיד היהודי. נראה שקשר זה מכוון ליצירת הרמוניה בין האדם לעולם, כשנקודת המוצא של המסורת היהודית היא שניתן – וכדאי - לבטא את היבטיו השונים של הקשר הזה באופן חמרי צורני.

במובן זה ניתן לראות את מגמת האסתטיקה היהודית המקורית כיצירה מחזקת, המדגישה את ההתאמה בין התכנית האלוהית המופשטת לבין יישומיה לחיי העם בצורת מבנים תואמים לה ולחיי היחיד. לא מן הנמנע שביסוד הערכים שמועברים לנשמת היחיד באמצעות ביתו, לבושו וההנחיות ההלכתיות שמוטלות עליו, יש תכנון מוקפד התואם את כל אלה. מטרתו של זה הוא לגרום ליהודי לחוש שהוא חלק מהשתלשלות, המבטאת גם את היחס בין הרוח הבוראת לעובדות הקיום. מנקודת מבטה של האסתטיקה היהודית, יחס זה בא לידי ביטוי בעולם בהיבטיו השונים, החל מהיחס בין הבורא לנבראים על ידו וכלה ביחס שבין החשיבה המתכננת לישומיה בפעולה.

את כל אלה מחזק הדימוי הקבלי במקורו, הרואה את פעולת המקדש כסימול של גוף האדם. דימוי זה עורך הקבלה בין חלקי המקדש והפעילות הנערכת בו לבין האדם, מה שמחזק את ההנחה שגם הפולחן היהודי עוסק בעקביות ביחסים שבין האדם והעולם.

בין מדע האסתטיקה האוניברסלי, שהתפתח בעולם בעקבות הפילוסופיה והאסתטיקה של העולם הקלאסי לבין האסתטיקה היהודית יש דומה ושונה מובהקים, שהם בעלי משמעות לצורך הבנת היחס בין התפישות האסתטיות הללו לאורך הדורות:

הדומה בין שתי התפישות הוא העובדה ששתיהן רואות את האמנות כמתייחסת למציאות וככזו שתפקידה להציג את העולם, את האדם ואת היחסים ביניהם לפני האדם, לצורך הפעלתו הרוחנית באמצעות החוש הטבעי האסתטי שלו.

השונה בין התפישות הוא שבזמן שביסוד היהדות קיימת השקפה מציאותית מאוחדת ויציבה, הנוגעת לרוחני ולחומרי כאחד (או, בלשון הפילוסופיה למטפיסי ולפיזי) ועל כן מבטאת האסתטיקה היהודית המקורית את האחדות של חלקי הבריאה, האסתטיקה הלא-יהודית מפוצלת להשקפות רבות, שונות זו מזו, הבאות לידי ביטוי באסכולות אמנותיות רבות ושונות.

בהקשר שבו כל תפישה אסתטית מביעה את האמת שלה, ניתן להבחין בכך שבניגוד ליהדות, התפישות האסתטיות הלא-יהודיות שהתפתחו מאז הקלסיציזם מתייחסות לתמונת עולם חלקית ביחס; המציאות שהן מתארות, שלא כמו זו המתוארת על ידי היהדות – מתארת בדרך כלל את העולם שמסביבנו מבלי לעסוק בסיפור בריאתו. בהקשר זה, אף האמנות המיתית האוניברסלית, שייצרה כמה גרסאות משלה להולדת העולם, לא יצרה אמנות שימושית התואמת מיתוסים אלה. למעשה, למעט נסיונות גרנדיוזים כמו זה שבו ניסה היוצר ריכרד ואגנר לבסס במאה ה-19, באמצעות אמנות האופרה, את חוויית המיתוס של עמי צפון אירופה (במחזור האופראי "טבעת הניבלונגים") ולבדוק את האפשרות לראות בערכיו של מיתוס זה אקטואליה פוליטית, לא מוכרת בנמצא אסתטיקה שבה, באופן כה מובהק כמו בזו היהודית, קיים רצף השתלשלות אחידה מהתמליל המסורתי היסודי ועד לחיי האדם.

שוני זה בין שתי גישות היסוד היהודית לאחרות מטביע את חותמו באופן ישיר על מהות האמנות שקיימת בעולם, הן מבחינה סגנונית והן מבחינת הגדרת התכלית של יצירת האמנות והיחסים בין האמנים היוצרים לנהנים מיצירותיהם. אפיון ההבדל הזה יהיה בכך שבעוד שהמסורת היהודית רואה את מעשה האמנות כחלק מובנה בפעולתה של הרוחניות האנושית ולפיכך כוללת אותו כחלק משלים של פעילותה הדתית, העולם האסתטי הלא-יהודי – שלמעשה שולט בגישה האסתטית הכללית – רואה את האמנות כחוויה יחידאית הן מבחינת האמן היוצר והן מבחינת הקהל שחווה אותה.

הבדל זה, שבא לידי ביטוי, כאמור לעיל, בהצגת תמונת עולם שמותאמת אסתטית לאמת המוחזקת בידי העוסקים בה, משפיע, מן הסתם, גם על צורת ראיית האדם של אמנים שונים, יהודיים ולא יהודיים כאחד. בעולם של היום תתבטא האסתטיקה היהודית בגוף הפעולה הדתית, אך לא תבוא כמעט לידי ביטוי בעבודתם של אמנים יהודיים בני זמננו; אלה יבטאו את עצמם בהתאם להשפעות האסתטיות השליטות בתרבות. לפיכך, ניתן יהיה למצוא אותם מבטאים בעבודתם האמנותית זרמים מודרניים כמו אימפרסיוניזם ונטורליזם, אך כמעט שלא ניתן יהיה למצוא בה מאפיינים של אסתטיקה יהודית אותנטית, כזו שתמונת העולם שהיא מציגה, ברוח הרעיון היהודי המקורי, רואה קשר (פוטנציאלי לפחות) בין האדם לבין האל. סביר שחשיבה אסתטית מסוג זה, אם תשולב באפשרויות הטכנולוגיות החדשות של עולם האמנות, תביאנו למפגש מרתק עם שילובים כגון אנימציה דתית.

נתונים נוספים