אמנות ויהדות

אמנות ויהדות

בקשר להצהרה שהתורה ולימודי התורה הם האמנות הטובה ביותר ולכן התעסקות במשהו נחות מזה היא בזבוז, יש לומר כי אם כך - גם אכילה, שתיה ושינה הם בזבוז, ולא היא.

עת לכל תחת לשמיים; להרוס ולבנות, לאהוב ולשנוא - וכל הטווח שביניהם...

לכל חי, צמח ודומם יש משמעות וכך גם לכל צורת חיים או היבט של חי. יש לכל אלה הצדקה לקיום עצמי משלהם, שאינו רק במונחים של קיום למען משהו מחוצה לו; פרי העץ וחלב הפרה הם, אמנם, מאכל לאדם אך הפרה נהנית באכילתה ובמנוחתה והעץ נהנה את צמיחתו. מותם - ככל סיום בלתי נמנע של שלב - הוא חלק ממערכת של תרומה הדדית של תודעה לחומר ולהיפך, שמשמעם שיתוף פעולה של חלקים בטבע בתכנית הכללית של הבורא. מנקודת מבט דתית, ההשלמה לתכנית הכללית היא ההצדקה לקיום הדברים. זה משתלב עם גישת האמנות, הרואה את כל הקיים במציאות כנושא לטיפול אמנותי, בעצם היותו חלק מהעולם. מבחינה דתית, זוהי נקודת ההצטלבות וההתאמה שבין האמנות לדתיות.

תחילת העידן החדש של האנושות סומנה על ידי התחלתה של מודעות חזקה במיוחד למורכבותו של הטבע ולצורה שבה חלקיו כולם מחזיקים, כל אחד בפני עצמו, במשמעות הכוללת של אחדות המציאות. הדבר הביא לפתיחה הכללית של שפע ידע שהוחזק בידי האנושות לגבי כל מכמני הטבע, כאשר החלה השפעת הנצרות, שהתרחקה מ"העולם הזה", להיחלש.

כשנפתחו מעיינות הידע לגבי העולם, קרה הדבר גם בתחום האמנות. כל הצמיחה של האמנות החדשה שנתפתחה החל מתקופת התחיה מוקדה בעובדות העולם הזה והנציחה אותם מבחינה אמנותית. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בציורי הדומם והנוף, אשר עסקו בתיאור העובדות הטבעיות המקיפות את האדם.

אמנויות התיאור של המציאות השפיעו רבות על החוויה האנושית – וקל וחומר שעשתה זו גם האמנות המתייחסת לדרמה האנושית בצורה מפורשת יותר, כמו אמנויות הדרמה והמוסיקה. לדברים היו, בהכרח, השלכות גם לתחום האמונה הדתית, שכן באמנויות וגם בהשקפות הדתיות באה לידי ביטוי תפישת תמונת עולם מסוימת, אשר, כאמור לעיל לפי היהדות במיוחד, רואה את העולם הזה כאמצעי להגשמת תכנית האל.

אמנות גדולה אינה דבר שמאמין יכול להתעלם ממנו. סימפוניה של בטהובן או פסל של מיכלאנג'לו הם ביטוי אלוהי או שטני בגלל האפקט שלהם, כך הוא למעשה הדבר לגבי כל סיפור, כמו זה על האדם וחווה בגן העדן; הסיפור מבטא עקרונות ומהויות רוחניות. כשיטה, היהדות כולה מבוססת על אמנות, החל מכתבי הקודש שלה, המהווים העברת מסרים באמצעות סיפורי יסוד, כמו במיתוסים של שאר העמים. אין אפשרות לומר שמשהו שהאדם נהנה ממנו הוא חסר משמעות – יש למיין את המשמעות שיש ליצירות אמנות למידת היותה דתית או לא או, לחליפין, בהתאם לשאלה לאיזו דת מתייחסת המשמעות של יצירה אמנותית מסוימת.

כך הוא הדבר לגבי כל הנאה אמנותית; הנאה יכולה להיות בהקשר בונה או הורס, אך לעולם היא בעלת משמעות ויש, על כן, ללמוד את מהותה של משמעות זו. מהות זו היא התשובה על השאלה באם תמונת העולם שהחוויה מתייחסת אליה משתלבת עם תפישה דתית חיובית או לא. במונחים יהודיים, השאלה היא באם תמונה זו היא יהודית או לא.

כך או אחרת, היהדות פועלת בצורה אמנותית על התודעה האנושית; סביר שרבים ממסריה של היהדות, המהווים המחשה של תפישת העולם המבוטאת על ידה, קיימים גם ביצירות אמנות שנוצרו על ידי אמנים לא יהודיים. אלה תהיינה יצירות שבהן יש תיאור חיובי של העולם ושל יכולות האדם, תיאור שמשתלב עם הצורה שבה רואה היהדות את העולם ואת תפקידו בו של האדם.

בהקשר זה, את הדוגמה הפשוטה ביותר של קשר בין היהדות לאמנות ניתן לראות בתופעה של "אימוץ" נעימות ממוסיקה שאינה יהודית באופן מוצהר, לצורך השמעת תמלילים יהודיים.

נתונים נוספים