לאהוב אופרה

 

לאהוב אופרה

מותו של פאבארוטי, זמר הטנור הנודע, הפך לדיון ציבורי בפופולריות הרבה שהעניק זמר זה לשירת האופרה; הדבר בלט במיוחד כאשר השתתף בחברת הזמרים דומינגו וקררס בקונצרט המפורסם כ"שלושת הטנורים", בטכס הסיום של אליפות העולם בכדורגל, מופע אשר הפך לאחד מתקליטי המוסיקה הנרכשים ביותר בעולם.

אך מאידך, חשף הפרסום הרב שנחל פאבארוטי בציבור שאינו חובב מוסיקה קלאסית את מידת החלל התרבותי שקיים בתרבות זמננו לגבי הערכים האמנותיים שהיו, עד לפני פחות ממאה שנה, נכסי צאן ברזל של הקידמה התרבותית. במיוחד כשמדובר באופרה, מודגשת הבורות העצומה השוררת היום בעולם לגבי אמנות זו, ובמיוחד לגבי תכניה.

אוהדיו הרבים של פאבארוטי בקהל הרחב, שבחלקו הגדול לא נמנה על חובבי המוסיקה הקלאסית, נמשכו אל קולו הערב ומלא העוצמה גם יחד, אך אין ספק שרבים מהם אינם מכירים את עולם האופרה, אף כי בזכותו של הזמר יכולים הם להצהיר על עצמם כחובביה של אמנות זו. בכך הם מסמלים, ביחד עם אי ידיעתו של איש תרבותנו, את משיכתו אל החיצוני על חשבון הפנימי, תופעה שגורה באמנות האופרה, בה נמשכת האוזן האנושית אל השפע המוסיקלי העשיר של נעימות יפות ודבקה בהן, פעמים רבות, מבלי לדעת כלל על עלילות האופרה שאותן מתארת המוסיקה.

האופרה, שהיא צורה מתקדמת של דרמה, מייצגת שיא ביכולת החיבור האנושי. בשיאו האמנותי של סוג יצירה זה, לקראת סוף המאה ה-19, הגיעה לשיאה היכולת האנושית להציג על בימה מורכבות אמנותית הכוללת איחוד של מספר אמנויות, המשרתות, תוך כדי פעולה משולבת, תוכן ערכי. אופרות מורכבות אלה, שבהן חוברות ביחד מספר אמנויות, שהבולטות בהן הן דרמה ומוסיקה, מציגות דרישות קשות בפני קהלן – דרישות של ריכוז והבנה שלא בקלות ניתן לעמוד בהן. הופעתן, מאוחר יותר, של צורות אמנות המדברות אל הציבור בקלות רבה יותר, כמו המחזמר והקולנוע, דחקו את אמנות האופרה מן הבמה, אך לא ביטלו את הישגיה של אמנות זו, במיוחד מבחינת התכנים שבהם עסקה בתקופות השיא של יצירתה. מלחיני האופרה הדגולים, אשר חיו קרוב לתחילת המאה ה-20, כמו ורדי ווגנר, הגיעו להישגים גבוהים ביותר מבחינת הערכים שהביעו האופרות שיצרו, אשר עסקו בטווח נושאים רחב, המשתרע מדיונים בעלי משמעות בתחומי הפילוסופיה והדת וכלה באמירות פוליטיות לגבי סדר הדברים בעולם. אך ערכים אלה נותרו בצל בשל ירידת היכולת הציבורית להתמודד עימם.

ירידת יכולת זו מקורה בהשפעות שיטות פילוסופיות חומרניות וניהיליסטיות, שהביאו לירידה גם ברמת היצירה האמנותית – וזו, כנראה גם בשל הפגיעות החמורות שחוותה התרבות העולמית במלחמות העולם. התדרדרות יכולת חווית האמנות העולמית הלכה והתדרדרה במאה ה-20, תוך שהיא מאפשרת לפחות ופחות בני אדם להתמקד בחוויה האמנותית. דבר זה הביא לפחת הולך ומתגבר גם בהיקף היצירה האמנותית המוסיקלית העולמית, מה שגרם לכך שחובבי האופרה של המאה ה-20 יפנו לעסוק יותר בהיבטים החיצוניים של אמנות זו ופחות בערכיה הפנימיים. על רקע העליה בפופולריות של גדולי המבצעים, אשר כבשה את הציבור המערבי החל מן המאה ה-19, נטה מיקודם של אוהדי האופרות יותר אל המוסיקה שלהן ופחות אל תכניהן. היום, בתחילת המאה ה-21, מה שנותר מאמנות האופרה בתודעת הציבור הכללי הוא הערך החיצוני של המוסיקה בלבד.

אחד הדברים שתרמו לירידת המודעות לתכנים הדרמטיים של האופרות היה הצורך להתייחס לשפה שבה הושרו ולתרגמן כך שיוכלו להיות מובנות, אך משום שעדיין לא נוצר בתרבות ביקוש להבנה מסוג זה לא הגיע הדבר לכלל ביצוע; אחת התוצאות של תהליך זה היה זניחתם של תכני האופרות, בצורה שבה נותרו חובבי האופרה בעולם כולו עם המוסיקה מושכת האוזן של האופרות האיטלקיות אך מבלי שידעו כלל על תכניהן.

כך נוצר בעולם הטיפוס של איש המוסיקה הרואה את עצמו כאוהב אופרה, אך ללא הכרה בתכני היצירה האופראית ולמעשה מתוך משיכה אך ורק אל הקול ולעתים קרובות ללא שום קרבה למראה, שלא לדבר על התוכן. הביטוי "לאהוב אופרה" הפך, בציבור מאזיני המוסיקה, להתייחסות למוסיקה האופראית, ללא שום נגיעה לתכני היצירה האופראית. מקרה כמו זה של פאבארוטי העצים את ההתייחסות לקטעי שירה נפרדים של זמר סולן שמקורם במורכבות האופראית, אך כשלמעשה מדובר בקטעים שהוצאו מהקשרם.

בכך תרמה אישיותו הפופולרית של זמר זה, כנראה מבלי שהתכוון לכך, להגברתה של ההנאה המוסיקלית מסוג השירה המיוחד לאופרה, המהווה, כאמור, רק חלק אחד מני רבים במכלול אמנות האופרה. לשמוע את שירתו של פאבארוטי נהפך, בתודעת רבים בעולם, לשווה ערך לאהבת אופרה. הדבר נעשה תוך כדי התעלמות מוחלטת ומלאה מכך שמדובר בקטעים מנותקים מהקשרם, שמקורם ביצירות אמנות מורכבות הנושאות מסרים משמעותיים. הגישה להקשר זה היא שוות-ערך ליחס למה שאינו שווה להתייחסות.

בהתאמה לכך, ממלאים את העיתונים, עם מותו של הטנור הגדול, מאמרי הספד על גדולתו, אך אלה מתייחסים רק לאיכותה החיצונית של שירתו ובכלל לא אל המאפיין העיקרי של אמנות השירה האופראית, שהוא דרמטי ביסודו; שירה אופראית איננה כמו השירה המקובלת על הציבור של היום, המשרתת, לרוב, תמליל קליל ושטחי. שירה אופראית, כמו כל תפקיד דרמטי ראוי לשמו, היא אמנות עיצוב של דמות בעלת ערכים. במקרה הטוב, כמו זה של שמשון באופרה "שמשון ודלילה" של סן-סנס, מייצגת דמות זו את ערכיו של העם היהודי המבקש לצאת לחופשי מכבלי דיכוי – ובהקשר מסוג זה, לדון אותה רק לאור ההנאה המוסיקלית שבה, בצורה המנותקת ממשמעות מילותיה, היא פעולה ריקה מתוכן במובן המלא של הביטוי.

"לאהוב אופרה" הוא ביטוי שמשמעותו האמיתית מבוססת על הקשר מציאותי, מלא, של יחס לאמנות האופרה. אהבת אופרה אמיתית היא, קודם כל, רגש המתבסס על הבנתה של אמנות האופרה ותכונותיה המיוחדות. ביחד עם ידיעה זו יש להחזיק גם בשליטה במהותה היסודית של הדרמה האופראית ושל ההישגים שנוצרו בה בשנות קיומה. לאהוב את שירתו של פאבארוטי יכול להיות חלק מאהבה זו לאופרה, אך סביר להניח שרבים מאוהדיו של הטנור הנפטר נהנים לשמוע את קולו בלי קשר לתכני המוסיקה שבפיו.

פאבארוטי היה זמר אופרה גדול ומותו הוא אבידה גדולה לעולם השירה, אך הוא לא הנחיל לציבור הרחב את הערכים שעליהם נסבה התרבות האנושית הגבוהה שמתבטאת בהישגי האופרה העולמיים. על רקע הריק התרבותי של קהל המאזינים של המאה ה-20, לא היה ביכולתו הקולית הגדולה די כדי למקד את הציבור בתכניה הערכיים של האופרה.

אם תשוב התרבות האנושית למסלול חיובי של קדמה היא תגלה מחדש את הרובד התכני של האופרות ואת משמעות קיומו כהישג אמנותי של הבעה תכנית. ביום שבו יידונו תכניהן של האופרות הגדולות כתכנים חשובים של יצירות אמנות גדולות, כלומר כאמירות של בני אדם בעלי שיעור קומה, הממקדות את בני האדם החשופים אליהן ברעיונות החשובים לקיום האנושי, יבשר הדבר את בוא הקץ של הפיגור התרבותי האופייני היום לתרבות האדם. אך עד אז ימשיך החלל הפעור בתחום האופרה להיות סמל לחסך שבני אדם רבים בתרבותנו אינם מודעים כלל לקיומו, במיוחד כאשר הדבר מוסווה על ידי מוסיקה יפה.

יש האומרים שבזכות פאבארוטי רבים יותר הם בני האדם המאזינים לשירה אופראית. דבר זה יכול להיות נכון, אך יש לזכור שתהיה שירה זו יפה ככל שתהיה, היא לבדה איננה יכולה להיות תחליף לאמנות האופרה.

נתונים נוספים