אאידה בין המצרים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 836
אאידה בין המצרים
על אמן גדול ופוליטיקאי קטן
בליל יום חמישי האחרון ניצח דניאל בארנבוים על תזמורת, מקהלה וסולנים של בית האופרה "לה סקאלה" ממילאנו שביצעו את הרקוויים של ורדי על בימת הענק בפארק הירקון בתל-אביב, במסגרת חגיגות 100 השנה לעיר. ספק באם לקחו מארגני הקונצרט בחשבון את המשמעות הסמלית של ביצוע יצירה דתית נוצרית בתקופת בין המצרים, שהיא תקופת אבל דתית יהודית, שבה אסור ליהודים שומרי מצוות להאזין למוסיקה. אך מה שבטוח הוא שכל איטלקי קתולי – ואין ספק שהיו רבים מהם בין חברי המקהלה העצומה בת מאתיים הזמרים – היה מזדעזע לשמע התזמון חסר הרגישות של הקונצרט. לגבי מידת מודעותו לענין של המנצח השאלה פתוחה בשל אישיותו השנויה במחלוקת...
דניאל בארנבוים, ששמו נודע ברחבי העולם כמוסיקאי גדול, עשה לעצמו בעשור האחרון שם של אמן המנצל את אמנותו כקרדום לחפור בה למטרות של תעמולה פוליטית. באירועים אמנותיים שונים שאותם יזם, הוא הצליח לגלות מידה רבה של חוסר רגישות, תוך נסיונות ליצירת תעמולה לצורך ביטוי השקפותיו האמנותיות והפוליטיות, החל מהכנסת המוסיקה של ואגנר (שלא נוגנה בציבור מאז מלחמת העולם) לתכניות הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, המשך במתן קונצרטים ברשות הפלשתינית וכלה בהקמת תזמורת שבה שותפים נגנים יהודיים ופלשתינים. במפתיע, נודע כי על אף פעולותיו המוצהרות לתמיכה בחיי התרבות של הפלשתינים, הוכרז בארנבוים לפני זמן קצר כאישיות בלתי רצויה ברשות הפלשתינית. מבחינה רשמית נעשה הדבר בשל "התעקשותו" לראות במדינת ישראל, על אף ביקורתו כלפיה, מסגרת תרבותית לגיטימית. אך לא נראה כי הדבר יניא אותו מלהמשיך ולגלם באישיותו את אחת התופעות המובהקות בימינו של השנאה העצמית היהודית-ישראלית. במסגרת זו ימשיך בארנבוים לנצל כל הזדמנות אפשרית להעביר ביקורת על ישראל. כמומחה אמנותי גדול בסוגו הוא עושה זאת באמצעות האירועים האמנותיים שהוא יוזם, הכולל את הביקור הנוכחי של "לה סקאלה" בישראל, שבו מעלה להקת בית האופרה גם את האופרה "אאידה"..
כותרת מאמר זה תוכננה במיוחד כדי לבלבל את קוראיו. הדבר נעשה בהנחה ש"אאידה" ו"בין המצרים" שייכים לעולמות תרבותיים כה שונים, שרק לעתים רחוקות הם מובנים על ידי אותם בני אדם; "אאידה" הוא שמה של אופרה מפורסמת ו"בין המצרים" היא שמה, במסורת היהודית, של תקופת אבל מיוחדת בשנה, המוקדשת לציון חורבן בית המקדש על ידי הרומאים. בשנה הנוכחית רושמת ארץ הקודש את כיבושה מחדש על ידי רומא: קודם כל כיבוש דתי באמצעות או מספר החילוניים המאזינים האפיפיור ועתה כיבוש אמנותי של אחת מקבוצות העל המושלות בכיפה של ביצוע האופרה בעולם. עצם העובדה שהאירוע מנוהל מבחינה מוסיקלית על ידי יהודי-ישראלי היא, עבור רבים, בעלת משמעות סמלית.
החברה של היום היא רב-תרבותית; היא מאופיינת בכך שבני אדם רבים בה אינם מכירים זה את תרבותו של זה. בחברה הישראלית בכלל ובחברה היהודית בפרט יש פלגים שונים הרחוקים מלהבין זה את סגנונו התרבותי של זה ואת ההבדלים שמפרידים, לעתים, בין דורות, ארצות מוצא וסוגי העדפה אמנותית. ביחס לציבור הגדול של חובבי המוסיקה קטן יותר הוא מספר המאזינים למוסיקה קלאסית וקטן אף יותר מספרם של חובבי האופרה. אך האמנות הקלאסית ובתוכה המוסיקה הקלאסית היא חלק משפת האמנות האוניברסלית, המשמשת להעברת מסרים שאינם מוגבלים לתחום האמנות בלבד. האנשים השולטים בשפה זו, דוגמת דניאל בארנבוים, משתמשים בה כדי לבטא באמצעותה מסרים נוספים: סמליים, דתיים, פוליטיים ועוד. ברור שמסרים אלה נסתרים מאלה שאינם מבינים שפה זו ובכללם – במיוחד אם מדובר באופרה המוצגת בתקופת בין המצרים – יהודים שומרי מצוות.
האופרה היא בין צורות המוסיקה הקוליות אשר מן הנמנע ליהודי שומר מצוות להאזין להן גם בימים רגילים בשל היותן כוללות לרוב גם ביטויים של חוסר צניעות כמו סיפורי עלילה רומנטיים ושירת נשים. קל וחומר שהדבר נכון במיוחד בתקופת בין המצרים, שבה אסור ליהודים שומרי מצוות להאזין למוסיקה. אך גם עבור מי שאינו שומר מצוות מהווה האופרה לעתים קרובות חידה, כי בשל היות אמנות האופרה מורכבת ותובענית לא לעתים קרובות יימצאו גם בין הנהנים ממנה כאלה שמכירים את הסיפור האופראי או את תמליל היצירה על בוריו. לכן ספק כמה מן היושבים בשורות הקדומניות של הקהל שלפניו הוצגה "אאידה", הכולל לעתים קרובות אח"מים ואישי ציבור העוסקים בפוליטיקה, הבין את הערכים הפוליטיים שאופרה זו טעונה בהם, אך אין ספק שהמנצח המומחה, אשר מתוקף מקצועו חייב להבין מלה במלה את המושר על הבמה, מודע להם לחלוטין. בהקשר הקיים לא מן הנמנע כי המשמעויות הפוליטיות של האופרה היו מה שהכריע לגבי ההחלטה להביאה לישראל.
מה קורה ב"אאידה"? "אאידה" דנה ביחסי מלחמה בין שני עמים עתיקים, שלכל אחד מהם תרבות משלו; אחד מהם – מצרים הפרעונית - מייצג תרבות מתקדמת ומאורגנת והשני – אתיופיה הפראית – שבטיות פרימיטיבית. הפתרון למצב המלחמה בין תרבויות אלה מגולם באמצעות סיפור אהבה המתפתח בין מצביא מצרי לנסיכה אתיופית – והעומדים בדרכם והמכשילים את אהבתם אינם אלא חוגים לאומניים ודתיים שמרניים. נשמע מוכר משהו? אין ספק שיש בעלילה זו יותר מנופך קל של ערכים אקטואליים.
אמנים הם, לעתים קרובות, רומנטיקניים לא ריאליסטיים; כאשר כתב ורדי את המוסיקה ל"אאידה" בסוף המאה ה19 לרגל חגיגות חניכתה של תעלת סואץ, ראה את אהבתם של רדמס ואאידה כמייצגת את השלום האוניברסלי בין גזעים ולאומים בעולם. אך עולמו לא היה עולמנו וספק אם היה יכול בזמנו לתאר לעצמו שיורשיה של אאידה, המצרים של המאה ה20, יבזזו את המתנה ההנדסית העצומה שקיבלה מצרים מן ה"קולוניאליזם" האירופאי. השינויים הפוליטיים העצומים שעברו על העולם במאה האחרונה הובנו רק לעתים רחוקות על ידי אמנים ומעטים הם האמנים הנאיביים שהצליחו להגיע למצב של ריאליזם, שבו יוכלו להבחין בין עמים מתקדמים ויצרניים למפגרים וגזלנים.
נראה שגם האמן בארנבוים לא ירד לעומקו של ההבדל בין עולם האופרה לחיים האמיתיים; שאם כן, הוא היה מעודכן יותר לגבי יחסם של המצרים לבני אפריקה ויודע שבין המצרים של היום לא קל יהיה למצוא מי שיאהב פליטה אתיופית. יתרה מזו, סביר שהוא היה מופתע לגלות שדווקא בין היהודים יש רבים המוכנים להחביא בארצם פליטים כאלה. כשניצח דניאל בארנבוים על "אאידה" במילנו נשמעו בין קולות הקהל המריע גם כמה קולות שזעקו לעברו "בוז!" ולא ברור אם קריאות אלה התייחסו לרמתו המוסיקלית של המנצח או לנאיביות הפוליטית שלו. במיוחד בתקופת בין המצרים טוב היה לבארנבוים אם היה בודק את העובדות הנוגעות למסורת ולהסטוריה של עמו. יתכן שהיה מגלה אז משמעות ותובנה שונות וחדשות למה שעושה העם היהודי בארץ ישראל בזמן הזה.