שותפות לרצח

 

שותפות לרצח

מדינת ישראל עוסקת מאז קיומה בהקרבת קרבנות לאלילים; אי המוסריות של ישראל באה לידי ביטוי בהסכמת חלק מהעם היושב בה להקרבת אדם יחיד – וקל וחומר כאשר מדובר ביותר מזה - למולך האידיאולוגיה השמאלנית באמצעות חוקים המסכנים את היחיד ואת רכושו למען מה שמוצג כענינה של החברה.

יהיו ישראלים רבים שיאמרו מייד: אדם יחיד? איזה אדם? מי זה? והתשובה היא זו: בכל הסכמה שאנו נותנים לחוק הכופה על אדם נגד רצונו לחיות במצב שבו יש סכנה לחייו - כמו, למשל, לחוק גיוס החובה המוטל על צעירי ישראל - אנו מסכימים להקרבתו למען הכלל, ומצהירים (גם אם איננו עושים זאת בקול רם) כי לדעתנו יש לציבור זכות על חייו.

בעצם ההסכמה למותו של אדם – ואפילו רק לנזק שנגרם לרכושו – מציבים עצמם מנהיגינו באותו מעמד עקרוני שבו נמצאים אויבינו הרוצחים, העומדים מולנו; מדובר באיכות ולא בכמות: מרגע שהסכמת בעקרון לכך שמישהו אחר ימות למען מה שאתה רואה כצודק, עברת לצדם הרעיוני של הרוצחים, בלי קשר לפרטי הרצח.

אחד ההיבטים הטראגיים של מצב זה הוא שאזרחים רבים נגררים מבלי דעת - ובמובן זה בעל כרחם - למצב שבו הם מוצאים עצמם שותפים למדיניות של רצח סביל מצדן של ממשלות ישראל, אשר האידיאולוגיה הסוציאליסטית-קולקטיביסטית שלהן קובעת שיפעילו מדיניות אשר זכויות האדם של היחיד האנושי אינו נמצא בה בראש סולם העדיפויות.

בפעולה בהתאם לרעיון זה יש משום בגידה באזרח, מצדו של המנהיג, שהאזרח סומך עליו כי הוא מבטיח לו שיעשה רק את מה שנותן לו את ההגנה הרבה ביותר. מה שמוסיף על העוול הוא שברור כי ההיררכיה של השלטון במדינה, החל מאנשי המדינה וכלה במפקדי הצבא, נוטים לחשב במונחים של כדאיות את היחס בין מספר אבידות בדרך שבה עשו זאת מאז ומתמיד אנשי חומר.

נתונים נוספים