אינו שלך לתת

 

אינו שלך לתת

דייבי קרוקט, אריק שרון ומה שביניהם

זה קרה בארה"ב לפני שנים רבות, בתקופת החלוציות האמריקנית: דייבי קרוקט, חלוץ אמיץ ואיש ציבור שהיה לאגדה בימיו, שימש במשך זמן מסויים כסנטור בבית הנבחרים האמריקני. באחד הימים ערך מסע בחירות מקדים בתחום השיפוט שלו ונפגש לשיחה עם חוואי. הלה אמר לו שעל אף שבחר בו כנציגו בבחירות שעברו, הוא איננו מתכוון לבחור בו שוב.

"מדוע?" תמה קרוקט, שהיה נערץ על הציבור כולו: "מה גרם לך לשנות את דעתך?"

"באחת מישיבות בית הנבחרים אתה תמכת במסירת כספים לקבוצה חלשה מסויימת באוכלוסיה." ציין האזרח.

"האם אינך מסכים לעזור למסכנים אלה מבני עמך?" שאל קרוקט.

"זו איננה הנקודה" ציין החוואי ביבושת. "הנקודה היא שהכסף איננו שייך לך ולא קיבלת אותו כדי לתת אותו למטרות שלא לשמן נבחרת. זה אינו שלך לתת."

כלומר: אין לך זכות לתת מה שאינו שייך לך.

"אינו שלך לתת" הוא ביטוי המכיל בתוכו אמת גדולה – וגם צדק: היום, מעטים הם האנשים היודעים אמת זו – ומעטים יותר הם אלה מביניהם המוכנים ו/או מסוגלים להילחם עליה בחברה המושחתת שבה אנו חיים.

דבר זה נובע בעיקר מכך שהשחיתות – כפי שלא רבים יודעים – איננה מתמקדת במה שאיש הציבור לוקח לכיסו הפרטי (אם בכלל) – אלא דווקא במה שהוא מרשה לעצמו לתת.

ואסור שניתן לעצמנו להתבלבל ולא להבחין במה שקורה על השולחן בגלל מה שמתרחש מתחת לו: השימוש הפרטי, הלא-חוקי, בכספי הציבור, מטשטש את הבעיה האמיתית, כי מידתו קטנה לאין ערוך ממידת הבזבוז הלא-מבוקר – שהוא השחיתות האמיתית – המבוצע על פני השטח למול עיניו של האזרח.

השחיתות האמיתית איננה פרטית אלא ציבורית – איננה לא חוקית אלא חוקית ביותר – והיא ממוסדת: עיקר שחיתותה של המדינה במה שהיא נותנת ללא זכות. פעמים רבות, נותן איש הציבור מה שאינו רשאי לתת, כי מה שיש בידיו מיועד למטרות מסויימות ולא לאחרות. היום, בשל תהליכים הסטוריים של שחיקת עקרון הבעלות על הרכוש, כל מה שאיש הציבור נותן – אפילו אם הוא במסגרת החוק – אינו מוסרי וחסר יסוד של זכות אמיתית.

ולכן, יש מקום להזכיר לאנשי הציבור שלנו שאין להם זכות לתת מה שלא שייך להם – החל מנשק ואדמה לאויבינו וכלה בהקצבות עתק לדברים שהחליטו עליהם בעצמם, ללא קבלת הסכמתו המסויימת של הציבור.

למעשה, מוטלת עלינו החובה להזכיר לאנשי הציבור שהם משרתינו ולא אדונינו.

היום, לאחר עשרות שנות שטיפת מוח, אשר טשטשו את תודעת הציבור לגבי השימוש הנכון במשאביו, ואשר הקהו את תפישת הביקורת שלו לגבי שימוש זה, חש האזרח הרגיל כי לאיש הציבור יש זכות לעשות בפרי עמלו ככל שיעלה על רוחו. למעשה, משוכנעים כלל אזרחי המדינה כי כל הוצאה כספית חוקית לצרכי ציבור היא מוסרית, נכונה ונטולת-בעייתיות.

אך דבר זה אינו נכון – והוא מקור השחיתות שאנו סובלים ממנה: לאיש הציבור של היום אין שום קו מנחה לגבי תכלית המשאבים שהוא מנהל – ומה שחשוב יותר, הוא אינו מבוקר כלל לגבי החלטותיו. ללא הגדרת תכלית, אמת מידה או ביקורת כאלה, כל פקיד ישראלי – החל מראש הממשלה וכלה בפקיד העיריה – סבורים כי יש להם זכות לעשות בכל העולה על רוחם בכספי הציבור כל עוד הם אינם לוקחים את הכסף לכיסם הפרטי.

מתוך סברה זו נובעת אי מוסריות מפלצתית ענקית במימדיה, אשר קבעה את הברית בין מדינת ישראל ואיש הציבור הישראלי כאחד המנגנונים הבזבזניים ביותר במאה ה20 – וכמנגנון אנטי-אנושי ואנטי-אזרחי אשר מכלה לא רק את משאביהם של אזרחיו שלו אלא גם את אלה של תורמים נדיבים מחוץ המשקיעים בו מזה דורות.

ולא מדובר רק בכספים: דמים בדמים נגעו, כי מדובר בכלל רכושם של הנתינים – וגם בחייהם. אזרחיה של מדינת ישראל, תוצרים של "חינוך" שטיפת המוח הקולקטיביסטית, הם, היום, בורים גמורים בצורה טראגית לגבי זכויותיהם: הם מאמינים שאנשי הציבור שלהם מחזיקים בזכות לכפות עליהם סיכון חיים, למנוע מהם הגנה עצמית, להפקיע את רכושם, לארגן את משאביהם, לקבוע את סדרי חייהם ולמעשה לשלוט בחייהם באופן מלא מתחת לסיסמה "טובת הציבור".

והרי אין להם שום זכות לעשות זאת.

כמו סרטן, משתלטים אנשי הציבור על כל חלקה טובה כל עוד אין חוק שיבלום את התפשטותם. והצרה היא, שכאשר הוגדר העקרון המוטעה שלפיו כדי שלא לעשות צריך שיהיה חוק נגדי, אז גם אם ייבלם איש הציבור הפראי בתנועתו בערוץ אחד, הוא יפעיל ערוץ שני. בחוסר מודעותו הגמור – או, נכון יותר, בשגעון ה"שירות" שלו הוא ימחץ את האזרח היחיד מתוך טענה קבועה שהוא פועל למען הכלל – וזה ימשיך להיעשות כל עוד לא יקום מישהו ויעשה משהו נגד השיטה הסוררת, אשר קמה על בעליה.

כי אנחנו בעליה. כי השלטון אינו שייך לאנשי הציבור אלא לאזרחים. האזרח הוא הריבון – ואיש הציבור הוא משרתו. על הציבור לרסן את אלה שמצהירים כי הם פועלים בשירותו, אך, למעשה, מגבילים את צעדיו ואת דרורו באמצעות שליטה בזכויותיו.

המפתח לבעיה נעוץ בשליטת אנשי הציבור במה שאינו שייך להם – ואסור שיהיה שייך להם – הזכויות, המשאבים והרכוש אשר אינם ניתנים להם מרצון על ידי האזרחים.

"הכוח שמושקע בך" הוא המשפט הקבוע שבאמצעותו מדינות מודרניות, אשר הוקמו ברוח ההשכלה, מבטאות את מקור הכוח של הממשל. "הכוח" אומרת גישה נאורה זו לממשל "איננו שייך לך, ואין לך זכות מקדמית או בלתי-תלויה לגביו". הממשל מקבל את הכוח והזכויות שיש לו מבעליו – הציבור – לצורך פעולה מסויימת ומוגבלת. כמו כל שכיר, הוא איננו יכול למתוח את הכוח, הסמכות ו/או המשאבים שבידו לאינסוף.

במוקדם או במאוחר – כי אם לא כן אבדנו – אנשי הציבור חייבים ללמוד כי הם מועסקים ולא מעסיקים, כי הם קיבלו את משרותיהם על יסוד תנאים מסויימים – וכי אחד מהתנאים הללו הוא שלא לחרוג מתקציבם.

התכנית הכלכלית ה"חדשה", למשל, היא עתיקה ביותר: זוהי תכניתו הישנה נושנה של המלך אשר מחליט כי הוא זקוק למשאבים לצורך שגיון זה או אחר ואשר איש מאנשי חצרו אינו מבקר את הוצאותיו, כי הם מניחים שבכל מקרה הוא חשוב יותר מנתיניו.

זהו מצבה של מדינת ישראל של היום, שבה מבקרים את מי שמתנגד למדיניות הממשלתית בתחומי הכלכלה, הבטחון והחינוך אך אין מבקרים את החלטותיהם של מקבלי ההחלטות, כאילו נולדו עם הזכות האלוהית של המלכים – ובעיקר אין מבקרים את זכותם לשלוט בבטחון, בכלכלה או בחינוך.

כי ההבדל בין שליטה בציבור לבין שירותו עצום בדיוק כמו ההבדל בין זה ששודד אדם לבין זה שמסייע לו, שהוא גם ההבדל שבין המוסרי ללא מוסרי.

שליטה בציבור – גם אם היא נקראת "הנהגה" וגם אם הציבור מאמין שהיא מנהיגה אותו – איננה הנהגה אלא דיקטטורה; משמעותה המעשית של דיקטטורה היא איבוד הזהות של חלק ניכר מן הציבור, אשר נבזז לא רק במשאביו החמריים אלא – ובעיקר – במשאביו הרוחניים, וביניהם שיקול הדעת, הביקורת והשיפוט שהם דם חייה של כל חברה בריאה.

חברה בריאה איננה יכולה להיות חברה נשלטת, אשר חלק ממנה קובע מה ייעשה בחייהם של חלק אחר שלה. היכן שאין הסכמה כללית על עקרון הזכויות – על קדושת רכושו של אדם – ועל כך שהממשל הוא משרת הציבור הפועל למען ענינו – אין חברה אמיתית, אלא עדר בני אדם בורים ונפחדים, ההולכים לקראת תהום של שואה בהנחיית רועה עיוור.

הדיקטטור המקומי שיש לנו היום – אריאל שרון – מאמין, כנראה בהשראת מפלגת האם שלו, מפא"י, כי יש לו זכות על חיי אזרחי המדינה, כי הוא אינו מחוייב לשום ביקורת ציבורית וכי הוא רשאי לעשות כראות עיניו בחיי בני העם היהודי.

כמו דייבי קרוקט, אריאל שרון אינו מבין את מהות הבעלות על רכוש כזכות אדם יסודית: לפיכך הוא מונע מחלק מהעם את מה ששייך לו בזכות (הגנה, בטחון וקצבאות), אינו מאפשר לאחרים לרכוש בעלות באמצעות עבודתו (מסים, מסים ועוד מסים) ומחלק לגורמים זרים – ואף אויבים – את רכושם של אחרים (כספים, קרקע וחלקים מארץ-ישראל).

אין לו – או לשום איש ציבור – זכות לתת את מה שאינו שייך לו. ערכי אזרחי ישראל אינם "שלו לתת".

דייבי קרוקט לא הותיר את רישומו כמדינאי; קרוקט, שהתפרסם על מעללים כקרב פנים אל פנים עם דוב גריזלי, נהרג, בסופו של דבר, על ידי צבאו של הגנרליסימו המכסיקני סנטה אנה במבצר ה"אלמו", בעיצומה של מלחמתה של טקסס לחירות. דייבי קרוקט היה לוחם שלא התאים להנהגה – ואחרי תקופה קצרה של עיסוק בפוליטיקה הוא שב אל שדה הקרב. על כך זכה להיזכר בתודעה האמריקנית כגיבור.

אריק שרון, עריצנו העכשווי, אשר קנה את שמו בעיני הציבור וההסטוריה כלוחם מהולל וכמצביא כשרוני, עלול להחמיץ את שמו בשל פשעים שהוא מבצע כנגד העם בישראל. הוא אינו מחזיק בערכים היסודיים הבסיסיים ביותר של מנהיג בישראל, שכן הוא לא למד עד כמה מקדש העם היהודי את ה"לא תגנוב". שרון, שנשבה עוד בהיותו תינוק רעיוני על ידי ערכיה האלימים-פרגמטיסטיים של מפא"י הסוציאליסטית, נשאר עד ביום במצבו המנטלי של ילד שלא למד שרכושם של אחרים אינו בחזקתו וברשותו.

שרון הוא רק מקרה פרטי המהווה דוגמה לכשל כללי המובנה בשיטה הישראלית – וזה מדהים שהמייצגים את היהדות הדתית אינם זוכרים – או מזכירים – כי גם ביהדות המלוכנית – שמדינת ישראל עדיין רחוקה מלייצגה – רכושם של הנתינים אינו פרוץ לרשות המלך, ואין המלך יכול להחליט על החרמה או הפקעה של רכוש האזרח בשרירות לב אלא עפ"י אמות-מידה הנכפות עליו על ידי מערכת חוקית המבוססת על זכויותיהם של בני העם. מנהיג ציבור שאינו רואה, כמושכל יסוד, את רכושם של נתיניו כמה שנמצא מעבר להישג ידו, אינו יכול להקים ממשל שהציבור היהודי-ישראלי יהיה יכול לעמוד בו – ואנו יודעים מה מקומה של גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

למעשה, אנו גם זוכרים מה קרה לבנו של שלמה שמתח קצת מעבר ליכולתו של העם את הפגיעה ברכושו של זה. על אף זכויותיו של אביו, העם לא סלח לו – וכדאי שלא יסלח גם היום לאלה העושים ברכושו ככל העולה על רוחם, אפילו אם קנו לעצמם זכויות אמיתיות במעשים טובים. עד שלא יכובדו בישראל זכויות הרכוש באופן מלא – עד שלא יידעו את גבולם, את מה שאינו שייך להם, ולכן גם את מה שאינם רשאים לתת – לא תהיה ישראל חברה אנושית מוסרית.

נתונים נוספים