אלימות בכפפה

 

אלימות בכפפה

בין רוב לצדק

בחיי המעשה שלו ניצב כל אזרח יחיד אל מול אי הצדק הממוסד, אך זה מסווה את עצמו במגוון דרכים כדי להטעות את קרבנו – והתחפושת שבה מרבה אי הצדק האלים להשתמש היא החלטת הרוב.

בעימותים עם הממשל, עם אנשים בכלל ועם נציגי ציבור ומשרתיו בפרט, יש למקד את בן השיח בעובדות המציאות – להביאו למודעות לכך שמה שהוא ניצב מולו איננו האנושי המלאכותי והזמני אלא האנושי הנצחי, שהוא רובד המציאות העקרוני, הנמצא ביסוד שטף העובדות. בזמן שהראשון - המיוצג על ידי הממסד הפרלמנטרי – מוכר לאזרח באמצעות נציגיו בממשלה, השני – הביטוי של הצדק וההגיון – אינו נזכר לעתים קרובות.

איש הציבור של ימינו נמצא במרוצה עוועית בין אירוע לאירוע, איש לאיש, ולמעשה הוא נסחף בזרם האירועים באופן חמרני לגמרי, ללא עקרון מוביל או מפתח מוסר. בהקשר כזה כל חוק או הליך שהוא מעורב בו נשפט, במקום על פי השכל, האמת והצדק, על פי גחמה, השפעה פסיכולוגית וחברתית; זהו בדיוק הביטוי של היחס בין השכלתני לאי שכלתני. אם וכאשר נצרך איש זה להחליט לטובת נושא זה או אחר, הוא מוצא עצמו פעמים רבות פועל יותר על פי כיוון הלחץ של בעלי ענין מאשר על פי ההגיון הפנימי של הנושא.

פעמים רבות נתפש בתרבות ישראל הרוב כגילום של הצדק. למשל, במקרה של חוק מסויים שמציעים חברי כנסת בישראל – חוק שכר המינימום - אפילו במסמך שהפיק אחד מאיגודי התעשיה לא נרשם כי ההתנגדות שהביע איגוד זה לחוק המוצע לא בוססה אלא על סקר שערכה התאגדות זו בין חבריה. סקר – במקום נימוק של צדק, הגיון, זכויות.

הפניה להחלטת רוב, בהקשר כזה, משמעותה העדפת כוח על פני צדק. כדי להמחיש את ההבדל שבין צדק לכוח, ההבדל שמובע ברעיון הסקר, נמשיל זאת למצב שבו צריך שופט להחליט בדין של שני מסוכסכים, ולצורך זה הוא שואל מי, מבין האנשים באולם, הוא לטובת צד זה ומי לטובת צד אחר – וקובע את פסק-הדין עפ"י הרוב...

המערכת המשפטית של מדינה כמו ישראל איננה מבוססת על צדק אלא על כוח, כלומר על אלימות, המופנית כלפי כל מי שהוחלט על ידי המנגנון השולט שיש להפעיל כלפיו אלימות. במובן זה, הצדק במדינת ישראל הוא מהופך: במקום לפעול כהגנה על זכויות, כפי שעל צדק לפעול, פועלת המערכת המשפטית של ישראל כהתקפה על זכויות.

שופט ישראלי בן זמננו מבסס את שיפוטו, במידה מרובה, על צורות מתוחכמות של אלימות, אשר תחכומן מסווה את אלימותן. אלה באות לידי ביטוי קודם כל בחוק לא אובייקטיבי – בכמות עצומה של חוקים והליכים קבועים מראש, אשר חלק גדול מהם נתקבל שלא על ידי שיקולים אובייקטיביים ועניניים אלא בשל שיקולים סובייקטיביים וכוחניים. בהקשר זה, שבו האלימות היא כל פעולה לא צודקת שמבקשת להוציא מידי אדם את מה שהוא שלו בזכות בכוח הזרוע, מאפשר חוק לא אובייקטיבי (לא מציאותי) להסוות את טבעה האלים של הפעולה.

הסוואה זו נשענת על חוסר יכולתם של רוב בני האדם – ולכן רוב האזרחים בחברה – להבחין בין פעולה צודקת או לא, כשמדובר בחוק שאיננו מציאותי אלא חברתי, כלומר כזה שהוחלט לגביו על ידי ועדה.

רוב בני האדם טועים ואינם רואים את ההבדל שבין הקנקן לבין מה שיש בו: הם סוברים כי אם הם אינם רואים בעצם התהליך ה"משפטי" הפעלת כוח פיזי, אז אין כוח פיזי מעורב בו – אך הכוח הפיזי מעורב גם מעורב: הוא בא לידי ביטוי בשוטרים, בסוהרים – ואם יש בכך צורך, גם בחיילים – אשר מהווים את השיניים החדות שמאחורי פניו החייכניות של המנגנון. זה נכון שב"בית המשפט" רק מדברים – אך הנאשם יובא לשם בכוח ואם יחליט המנגנון, גם יילקח משם בכוח.

בסיפור משפטו של היצרן רירדן, בספרה "אטלס", הראתה הסופרת-הפילוסופית אין ראנד איך משרתים רוב בני האדם שלא מדעת את הרמאות הממשלתית ומסייעים לה להיראות לא אלימה בכך שהם מתנהגים בצורה "תרבותית ומנומסת" עם אנשי השלטון, על אף שאלה פועלים כנגדם באלימות של בוזזים, הפוגעת בזכויות היסוד שלהם כבני-אדם.

התנהגותם של האזרחים כלפי בעלי השררה מציגה יחס של יראת כבוד. בהקשרים פוליטיים מסויימים, כמו במדינות שחוקתן מציבה את אנשי השררה במקום היאה להם כמשרתיו של האזרח, יש ביחס כבוד זה משום אמת, כי הוא מבוסס, עקרונית, על הרעיון שהשלטון פועל על פי הצדק כדי לשרת את האזרח. אך במדינה כמו ישראל, פעולת השלטון מזה זמן רב איננה אלא אגרוף אלים המכה באזרח מיום לידתו.

אגרוף זה, על האזרח לדעת, דואג לעטוף את עצמו בכפפה של נימוסיות חיצונית וכללי-טכס שמטרתם להחזיק בחיים את האשליה שהעוסק עם השלטון עוסק עם צדק, אך כבר מזה זמן רב שהסיכויים לפגוש בצדק בתוך ההליכים החוקיים של המדינה אינם גבוהים במיוחד. היום, מה שהאזרח פוגש בו בספרי החוקים אינו אלא תוצר של החלטת רוב חבריה של ועדה זו או אחרת – וכבר אפילו לא מדובר ברוב של מומחים או בעלי ידע, אלא ברוב של בעלי ענין שיתכן כי הם רחוקים מהבנת הנושא.

בהקשר כזה, יכול האזרח, החי במדינה נטולת חוקה המגינה על זכויותיו, מדוע הוא מוצא את עצמו לעתים קרובות, בתחושה שכל החלטה שתתקבל על ידי אנשים זרים תחייב אותו בחייו – ותחושה זו תהיה נכונה, כי כך יהיה הדבר.

נתונים נוספים