בגידה 2000: התחכום

 

בגידה 2000: התחכום

יש שני סוגי בוגדים: יש בוגד רגיל, כזה שמפר חוזה עם ערכיו, ובהם עמו, ארצו ומדינתו, וגורם להם נזק על ידי אי מילוי התחייבותו להם. אך יש בוגד גדול יותר – כזה המסייע לאוייב. גם בין הבוגדים המסייעים לאוייב שני סוגים: בגוף וברוח. הבוגד המסייע לאוייב בגוף הוא זה המצטרף לצבאו ומשתתף בהתקפה על עמו שלו – או זה אשר פותח לפניו את שערי עירו. הבוגד השני, זה שבוגד ברוח, הוא הגרוע מכולם: הוא זה שמטיל מורך לב בחבריו לנשק.

הבוגד הרוחני, כמו בסיפור המרגלים היהודי בתנ"ך, מחדיר מורך לב באמצעות פרשנות לקוייה, סובייקטיבית, של העובדות האובייקטיביות. הבוגד התנ"כי עושה זאת על ידי אמירתו, לגבי הענקים שהוא רואה בארץ המובטחת: "והיינו בעיניהם כחגבים". בכך הוא מטיל פחד במאזיניו בצורה לא לגיטימית כי הוא איננו יודע מה הענקים חושבים. גם הבוגדים המודרניים מטילים מורך לב בהתבססם על העובדות – ובתקשורת הישראלית, מערת הקינון שלהם, הם צריכים להתעמת, בין היתר, עם העובדה שעם ישראל הוכיח את עצמו כחזק יותר מאויביו מבחינה פיזית ולכן לא ניתן להפחיד אותו בסיפורי ענקים.

הבוגד המודרני צריך לטשטש את דעתו של הישראלי בדרך אחרת: עליו להביאו למצב שבו יהיה מבולבל, לא יידע להבחין בין ימינו ושמאלו ויהיה כה מטושטש, שלא יוכל להחליט אף במצבים ברורים ופשוטים מה קורה, מי הוא מה ומהם הטוב והרע. זהו היסוד לפעולת הבוגדים של ימינו: הם עוסקים בהפלת רוחנו - והם עושים זאת בדרכים מתוחכמות ורבות, כשלרשותם כמות אדירה של אמצעים, הכוללים את כל מערכת החינוך והעברת המידע שקיימים במדינת ישראל מאז הקמתה.

בתקשורת הישראלית הממלכתית ניתן למצוא את הדוגמאות המוצלחות ביותר לפעילות בוגדנית; "שטיפת המוח" שמבצעים דרכה כוחות הבגידה ברוח על המון העם היא, כאמור לעיל, רק אחת מן הדרכים שבה הם פועלים – אך היא דרך מתוחכמת הרבה יותר ממה שבד"כ שמים אליה לב – וזאת כי אנשי התקשורת אינם אומרים לנו במפורש: "הם גדולים וחזקים ואנו קטנים וחלשים"; הם עושים זאת בצורה מתוחכמת הרבה יותר.

ברוח הזמן החדש, לגברת יש גם אדרת מודרנית: הבוגד ברוח של זמננו עוסק בכתישה מתמדת של יסודות הדעת של המאזינים לו, כדי לפגוע ביכולת העמידה שלהם. התקשורת הממלכתית היא הצינור שבאמצעותו אמור האזרח להתעדכן במה שקורה במציאות. למעשה, משמש צינור זה כדרך להעביר לאזרח תמונה מעוותת של המציאות. דבר זה נעשה, למשל, באמצעות מה שבאופן תמים נראה כיומן חדשות, כלומר כאספקת עובדות. על ידי שילוב של עובדות חוץ, עובדות מקומיות, פרשנויות ומוסיקה, לכדי אחדות מטשטשת אשר איננה מאפשרת למאזין למצוא בה את ידיו ואת רגליו, נמנע מן המאזין לדעת מה קורה באמת. אי ידיעה היא היא יסודו של כל חשש – והרי לנו מורך הלב המבוקש...

דוגמה מצויינת לתחכום זה נתנה לי התקשורת היום, יום חמישי, בשעה 11.20, באמצעות שידור "תמים" ושגרתי של יומן בוקר ברדיו. אני פותח את המקלט כדי לשמוע עדכון לגבי משהו שמתרחש בכפר טייבה ואני שומע, לפי הסדר הבא, את הדברים הבאים:

דיווח מטייבה, כפר ערבי במשולש, שבו מקיפים כוחות צה"ל בית שבו מתבצרים מחבלים לאחר קרב. המחבלים נצורים, עם ישראל במתח. "ללא ספק", מדווחים השדרים מן המקום "נמנע פיגוע גדול.

מושמע שירו של שמוליק קראוס, ובו, בין היתר, התמליל הבא:

עד מתי תאכל החרב?

אברהם היה אבינו,

לא היית בן יחיד,

זה קורה במשפחה תמיד.

מי שפעם לחם יעיד:

מלחמה - אין בה שום עתיד.

זה לא בשמיים, הושיטי ידיים.

אם רק תביני, אם תאמיני.

אז יגור זאב עם כבש

ונמר עם גדי ירבץ,

ועבדאללה אז יישב עם כץ.

השידור מועבר ל...מוזמביק: "עכשיו אנחנו מרחיקים קצת מן הצרות שלנו לצרות של אחרים: מוזמביק, שם נספו אלפים בשטפונות... אסון גדול מימדים, טרגדיה של כמה מדינות." – אלה אמירות של השדרנית כלשונן – "וכאן אצלנו - כך נראה - בקושי מתעניינים במה שקורה שם, באפריקה. למה?" כך אומרת, מתוך תלונה נאיבית, "גברת" הרדיו שלנו לאורן נהרי, נציגנו במוזמביק.

עד כאן סקירה של שלושה חלקים רצופים של שידור, שנמשך, ביחד, כ10 דקות. שלושת חלקיו אלה של השידור – מלל, שיר ועוד מלל - מתמזגים, בדעתו של המאזין, ליחידה אחת, מגמתית ביותר. דרך ניתוח מגמות פשוט ניתן לראות כי בדרך מתוחכמת ביותר, מתייחסים החלקים ב' וג' לסעיף א' כפרשנויות עקיפות: בתחילה מושמע שידור מן האירוע האובייקטיבי. אח"כ מושמע שירו של קראוס כדי לתת לאירוע האובייקטיבי פרשנות רעיונית פציפיסטית על פי מפתח אמנותי, הפועל על יסוד רגשי, ואח"כ בא הדיווח על האסון במוזמביק כדי להרחיק את המאזין במקום ובזמן ו"לתת פרופורציות נכונות" לאירוע בטייבה: אחרי הכל, מהם שניים-שלושה מחבלים לעומת אלפי הרוגים בשטפונות?

מבחינה מדגמית זו של 10 דקות שידור ניתן להסיק משהו לגבי תחכומה של הבגידה: האירוע האובייקטיבי, המתרחש כאן ועכשיו, מטושטש על ידי חלקי שידור המסיטים אותו למה שאיננו כאן ועכשיו גם מבחינה פיזית (מוזמביק) וגם מבחינה רעיונית (קראוס). כך מקבל המאזין עיסה, שהיא, בו בזמן, לא ברורה ומגמתית כאחד. המשדרים מבצעים בכך הפרת הסכם תרתי משמע: לא רק שהם אינם מקיימים את התחייבותם הראשונית – ליצור קשר אמין בין המאזין (משלם המסים ומפרנסם!) לאירוע שבשטח – הם גם מרחיקים את המאזין מהאירוע וגם מוסיפים לו, בדרך של רמייה, פרשנות בעלת השלכות פוליטיות שמאלניות פציפיסטיות.

במקום לתת תמונת אירוע ברור של מתקפה פושעת של אויבי ישראל על עם ישראל, מציירת התקשורת סלט פסוודו-פילוסופי מטעה. במקום לקבל אמת, מקבל משלם המסים שקר. במקום לקבל את המידע הנחוץ על העובדות, דבר שהוא היסוד לכל פעולת-תגובה ראויה, מקבל העם המאזין עיסה בלולה של מידע, פרשנות וטשטוש עובדות שבאמצעותן מורחק המאזין מן האירוע, שהוא תכלית האזנתו המקורית.

למותר לציין כי הכתבים ואנשי התקשורת המעורבים ברמאות זו אינם מודעים למשמעות הבוגדנית של פעולותיהם וכי, כמו ילדי ה"היטלר-יונגן" או "ילדי סטאלין", הם אינם אלא קרבן בעצמם – תוצר של מערכת חינוך ואידיאולוגיה בוגדניות שלמות אשר עיוותו את תפישתם מגיל צעיר. רובם ככולם אינם אלא בורים עלובים, אשר אינם יודעים בעצמם את ההבדל שבין דיווח חדשותי אובייקטיבי לפרשנות סובייקטיבית - בין חדשות לאמנות - ובין עולם העובדות החיצון לעולם הנפש הפנימי. אך עם זאת, הפחד האותנטי של המרגלים התנ"כיים מן הענקים אינו משחרר אותם ממשא אשמתם בדיווח כוזב; זה שאינו מסוגל לנהוג צריך למנוע את עצמו מלשבת ליד ההגה, ובדיוק באותו מובן אין שום איש תקשורת יכול לרחוץ בנקיון כפיו לגבי משא הבגידה שהוא מסייע בו.

לסיכום: הדוגמה שלעיל איננה אלא דוגמה אחת קטנה לדרך שבה משיג הבוגד הישראלי של שנת 2000, בתחכומו, את החלשתו של עם ישראל: על ידי קיעקוע של יכולת ידיעתו המקומית את המציאות הוא משיג גם את שחיקת כושר עמידתו הרוחנית לטווח ארוך.

נתונים נוספים