בימי החופש הכפוי

 

בימי החופש הכפוי

או: קפיטליזם מתוצרת סוציאליסטית

בדיחה מימי המהפכה הרוסית מספרת על אחד מתועמלני הקומוניזם, המטיף להמון: עכשיו הקפיטליסטית אוכלים קצפת עם דובדבנים ולכם יש רק לחם יבש. אחרי המהפכה להם יהיה לחם יבש ואנחנו נאכל קצפת עם דובדבנים.

אומר אחד מן השומעים: אבל אני לא אוהב קצפת עם דובדבנים...

מטיח בו הנואם: אם תרצה או לא תרצה תאכל קצפת עם דובדבנים!

בדיחה זו מבטאת יפה את הכפייתיות המובנית בשיטת העריצות הסוציאליסטית, אשר, בכל היבט של פעילותה המתוכננת, שולטת הכפיה. אך הצחוק מן הבדיחה הטובה הוא מריר, כי נמצאים אנו בחברה שבה השתרשה גישה זו עד כדי כך שהיא אוחזת היום בצורה מלאה בתודעות מנהלי המדינה הסוציאליסטית – ואלה, תהיה אשר תהיה תכליתם – נוקטים תמיד בכפיה.

ההסטוריה מלמדת שמה שנשאר מהמהפכה הקומוניסטית ואחיותיה הוא, בעיקר, החלק של ה"תרצה או לא תרצה" = הכפיה. אך מוסר ההשכל העיקרי של הבדיחה החכמה והכאובה הזו נוגע להלך-הרוח של המהפכן, אשר רוח הכפיה שבחסותה הוא פועל היא כה חזקה, שהוא אינו שם לב שיש סתירה ברורה בין רצונו העז לשחרר את ההמונים מכבלי "עריצות ההון" לבין רוח העריצות המפעמת בו עצמו.

הסתירה טמונה בעצם הרצון לכפות חופש, מבלי להבחין כלל בכך שהרעיון של "חופש כפוי" מכיל סתירה פנימית; ובכל זאת, ממשיכים מנגנוני המדינה הסוציאליסטית העריצה לפעול בכפיתיות, תוך כדי שיכנוע של אזרחיה כי מה שיש להם הוא משטר חופשי.

סתירה זו, שהיא הסכנה החמורה ביותר לחופש, היא המלווה אותנו משחר המהפכות ה"משחררות", הכוללות את כל אלה המשתייכות לסוציאליזם העולמי. זו עובדה שמהפכות אלה הביאו תמיד לאנושות יותר סבל מאשר הנאה ויותר שיעבוד מאשר חופש. הסיבה העיקרית לכך היא שיהיה אשר יהיה הטוב שבחפצם המקורי, הוא לא נותק מהנסיון המתמיד לכפותו על ציבור בני אדם – ובכך כשלונו.

כי "משחררים" אלה לא התייחסו מעולם לרצונו של האדם שאותו הם אמורים לשחרר – רצון שהוא יסוד טבעו האנושי, המבוסס על חופש הבחירה המטפיסי והחופש הפוליטי.

היותו של החופש גורם יסוד טבעי כל כך בנשמת האדם הוא כזה שכל שיטה פוליטית שמתעלמת ממנו הופכת בכך לשיטה לא אנושית או, מה שגרוע הרבה יותר: אנטי-אנושית, כלומר כזו המדכאת את אנושיות האדם.

זה במיוחד נכון בישראל, שבה מדובר באנשי ציבור המתפקדים כחלק פעיל מהמערכת החוקית הכפייתית תוך כדי שהם מאמינים כי הם מייצגים חופש - ולא זו בלבד, אלא שהם אף מצהירים על תמיכתם בתחרות חופשית ובשוק החופשי.

לדוגמה, אחד משרי הממשלה אמר לאחרונה בהתכנסות פומבית: "אני מייצג את הרעיונות של היוזמה החפשית והקפיטליזם בחברה הישראלית". אותו אדם טוען, כמעט באותה נשימה כי "יש פגם אסתטי במשכורות הגבוהות של מנהלי הבנקים" וקורא להם לוותר על מחצית משכרם. לא מדובר ברמאות מוצהרת אלא במחשבה שניתן לכפות חופש. ברוח זו מניחים רבים, אשר דוגלים באופן מוצהר בתחרות חופשית כי, כפי שאמר לאחרונה אחד מהם: "יש תחרות ויש מישהו שמפקח על התחרות" והוסיף כי "אם יגלה (המפקח) אי פעם שהם (אנשי עסקים) תיאמו ביניהם, הם יעמדו לדין".

באותה רוח, אדם זה, הסובר כי הוא מגן על עניני הציבור כנגד בעלי ההון, אומר גם כי "אנחנו לא מוגנים מפני דירקטורים שנפגשים" ומבטא, כנראה מבלי דעת, את רעיון היסוד הסוציאליסטי שה"קפיטליסטים" מנהלים מלחמה נגד ציבור הצרכנים – והממשלה היא האביר הנושא את נס הצדק, המגן על עניניהם.

בהקשר זה, הפיקוח הממשלתי על הכלכלה הוא אחד מהמקרים החמורים ביותר של פגיעה בזכויות הציבור – והוא משיג את יציבותו בתודעת הציבור כי הוא נתפש על ידו כמה ששומר על החופש בכלכלה. הדבר הוא הדגמה להצלחתה של שטיפת מוח חינוכית שעבר הציבור המקומי בדורות האחרונים. הערך הראשי שהצליחה שטיפת מוח להנחיל לציבור הוא את רעיון החופש הכפוי – שניתן לכפות חופש ואף להשגיח על כך שיישמר.

ברוח זו מוצג למעשה כלל הממשל כביטוי של חופש, מה שמאפשר לו להסתיר את טבעו האמיתי כאויב פעיל של החופש. הציבור רואה את המגבלות המוטלות על פעולותיו לא כאיום על החופש שלו אלא כמה שמבטיח אותו – וכל עוד יראה זאת כך, שלטונו של העריץ מובטח לעוד שנים רבות.

נתונים נוספים