האתאיזם הפוליטי

 

האתאיזם הפוליטי

על האמונה הטפלה מכולן

על אף שהיהדות, הנצרות והאיסלם הן שלוש דתות שמקורן אחד, יש הבדל גדול וניגודים רבים ביניהן. במיוחד גדולה הסתירה שקיימת בין היהדות, שערכיה אנושיים וכוללים, בין היתר, את ערך החירות, לבין הנצרות והאיסלם המנוגדות לטבע האנושי ובכלל זה לחירותו. מבחינה זו מהווה ההשקפה הרואה דתות אלה כדומות ואף תואמות זו את זו ביטוי של בורות שמאיימת על כלל העימות הקיים בעולם בנושא החירות. גישה פוליטית מוטעית במיוחד בהקשר זה היא המגמה של שונאי הדת הקוראים לעצמם אתאיסטים אך גישתם היא כזו של אתאיזם פוליטי, המבוסס על אמונה בהיותו של האדם הדתי באשר הוא שלילי במהותו.

מבחינה פילוסופית, האתאיזם הוא עמדה שאיננה מכירה בקיומו של אלוהים. אך חלק מהציבור הלא-דתי של חברתנו, שרואה בדת עיסקת חבילה של אמונות טפלות, הבלים וגישות שעברו מן העולם מצהיר על עצמו כאתאיסט על יסוד ההנחה המוטעית שדי בדחיית הדת ומושגיה כדי להיחשב לכזה. זהו היסוד גם לדחיתו של מתנגד זה לדת את כל הקשור לאמונה הדתית ובכלל זה את כל המאמינים הדתיים. בכך מסתכם כשל האתאיזם הפוליטי, שניתן להגדירו כהתנגדות גורפת בכל הרמות לדתות באשר הן, מבלי להבחין ביניהן.

מכיוון שמדובר באמונה לא מבוססת מבחינה עובדתית, יש מקום, בהקשר זה, לדבר על סכנה מיוחדת המתרגשת על העולם ומקורה בבני האדם המאמינים כי הם אינם מאמינים. מבחינה פילוסופית גרידא, אומר האתאיזם אי אמונה באלוהים, מה שיכול להיות בעייתי בעיני המאמין באל, אך לא יותר מהדרך שבה נתפסת אמונתו של בן דת אחת בעיני מאמין של דת אחרת. אך האתאיזם החדש, הפוליטי, אינו מתבטא במה שהוא איננו מאמין בו אלא במה שהוא כן מאמין בו, והוא בעיקר האמונה הטפלה הרואה את הדת כדבר רע.

אמונה זו לוקה בדיוק במה שהאתאיסט מאשים בו את הדתי המאמין באלוהים: בחוסר ביסוס עובדתי, בחוסר הבחנה בין אמת ושקר, בניתוק מן המציאות ובאי מוסריות. שכן האמונה האתאיסטית דוחה ביחד עם האפשרות לקיומו של האל גם את האפשרות שיתכנו בדת ערכים חיוביים ואיננו מוכן להסכים עם אפשרות קיומה בדת של אמת או, לפחות, של אמת שיש תועלת כלשהי בלימודה. יתרה מזו, בשל הבעיות שנוצרות על ידי הקיצוניים שבמאמיני הדת, הפוגעים בבני אדם אחרים מטעמים דתיים, מאמין הוא שאי מוסריות זו אופיינית לכל המאמינים הדתיים באשר הם – ומעל לכל זה האתאיסט הוא מאמין מושבע בדת החילוניות, שאותה הוא מעריך כעולה על כל דת אחרת.

לאמונה טפלה זו, המוחזקת, בין היתר, על ידי רבים מאנשי השמאל בישראל, יש גם השלכות על השקפתם הפוליטית של המחזיקים בה. את המסורת היהודית הם רואים כמנוגדת לחופש, כתומכת ב"כפיה דתית" ולפיכך גם כאחראית ל"פשע הכיבוש". האתאיסט הפוליטי היהודי מוכן להניח ליהדות הדתית, המפחידה אותו, חופש פעולה רק במידה וזו תפעל בקנה אחד עם ערכיו החילוניים. את אלה הוא רואה כביטוי של השכל הישר, הטוב המוסרי – והחופש. בעוורונו אין הוא רואה כי גישתו היא זו המצרה את צעדי הדת ולא להיפך. אך מה שמסוכן יותר מאי הבנתו של האדם הלא דתי את המסורת היהודית, הוא שבגישתו הרואה את היהדות, הדוגלת בחירות, ככפייתית ברוחה, אין הוא רואה הבדל עקרוני בינה לבין האיסלם הקיצוני המבקש לכבוש את העולם.

יש בדבר זה כדי להסביר את האנטישמיות המעשית, המונעת מהיהדות לבטא את ייחודיותה המוסרית, כי בשל החרדה המשותפת שבה מאוחדים האתאיסטים הפוליטיים בכל העולם החופשי מפני ה"כיבוש" הדתי אין הם מסוגלים להבחין בהבדל העקרוני כל כך הקיים בין דתות כמו הנצרות והאיסלם, שכל תולדותיהן שטופות בנסיונות להפיץ את ערכיהן באלימות, לבין היהדות שמגמתה הפוכה בתכלית.

בהקשר זה דווקא היהדות, הנזהרת לשמור על טוהר שורותיה מפני מי שאינו מקפיד להיכנס אליה על יסוד רצון ואמונה אמיתיים, מואשמת על ידי האתאיזם הפוליטי ב"כפיה דתית", בזמן שלנצרות שמור היום יחס סלחני בשל ההערכה הזהיר שערכיה תואמים את ההומניזם הנפוץ בתרבות זמננו. בנוסף לכך, הרעיון של "קיצוניות דתית" הפך בתרבותנו לשם גנאי לכל מי שדבק באמונתו הדתית באותה מידה ששם התואר "חילוני" מעניק למחזיק בו הילה לא מוצדקת של אדם מתקדם, משכיל, נאור ומוסרי.

אחד מהעיוותים שלהם גרם כשלון זה של האתאיזם הפוליטי הוא זיהוי הדיקטטורים המנוולים ביותר בעולם ככאלה הראויים לשיח תרבותי יותר מהמנהיגים הדתים. דבר זה נובע, כמובן, מההנחה שבשל היותו של האדם הדתי, ענינו הראשי הוא "אינטרסנטי" – או, אם נשתמש במונח המקובל בעולם הדתי: הוא לקוי ב"נגיעה אישית". דבר זה הופך את שומר המצוות באשר הוא, מבחינת האתאיסט הפוליטי, למי שאיננו יכול לשפוט את המציאות באופן אובייקטיבי, שלא לדבר על כך שבישראל רואים שונאי הדתיים את האדם הדתי כרודף בצע שרואה בכל בעיה פוליטית הזדמנות לעשות לביתו – על אף שמבחינה מעשית אין בעובדת תקצובם הממשלתי של לא-דתיים ביחס לדתיים משום איום על התאוריה.

ומה שהוא, אולי, ההשלכה הפוליטית החמורה ביותר של האתאיזם הפוליטי לשדה העולמי. הוא שאם תימשך השפעתו בעולם, יביא הדבר לכך שההתנגדות לאיסלם הקיצוני תתמוסס ותיעלם בתוך המגמה האנטי-דתית הכללית. מגמה זו, אם תבוסס על גישה "חילונית" (כביכול) המתנגדת לאיסלם לא בשל העקרונות המסוימים שלו אלא בשל עובדת היותו דת, תביא לכך שהמאבק העכשווי בין חופש לכפיה לא יובחן כלל ככזה שמתבטא במלחמה המתחוללת היום בין ערכי היהדות לדתות המנוגדות לה.

בהקשר כזה תהיה המלחמה מובנת בעולם הלא-דתי ככזו שבה נלחם העולם החופשי והדמוקרטי נגד ה"כפיה הדתית" וה"פונדמנטליזם" מבלי להבחין כלל בעובדה שההבדלים הבין-דתיים שקיימים בין היהדות לנצרות ולאיסלם הם הבדלים כלל-אנושיים. חוסר הבחנה זה ימעיט מערך היותה של היהדות הדת הקרובה ביותר לאנושיות מבין שלוש הדתות המערביות ויבלום את האפשרות להתפתחות האנושות מתוך התבססות על ערכיה של היהדות.

כך יתכן שבגלל השנאה הגורפת והדוגמטית לדת מצד האתאיסטים הפוליטיים תוחמץ ההזדמנות הקיימת היום להבליט את ערכיה המיוחדים של היהדות הצודקת ושוחרת החירות כנגד הנצרות והאיסלם הכפייתיות והמנוגדות לאדם, ולהראות שהן האחראיות הראשיות על הסכסוכים הרבים ושפיכות הדמים הגדולה שבעולם. על רקע זה, מהווה ההתנגדות לדתות את הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על היותה של היהדות הדרך הנכונה, הצודקת והטובה לשלום.

נתונים נוספים