הזכרון

 

הזכרון

עם כל הזעם, האימה והרחמים שיש לי כלפי אנשים כמו פרס, ביילין ושריד, הדבר המפחיד אותי יותר מכל הוא להיות כמוהם, שכן עצם קיומם מעיד על קיום מחלה מסוכנת.

זוהי, ללא ספק, מחלה נפשית ממשפחת פיצול האישיות, אשר המאפיין הראשי שלה הוא היכולת לשהות בכפיפה אחת עם אנשים האחראים בפועל לרצח בני עמך.

ולכן, אחד הדברים המפחידים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם הוא למצוא את עצמי פעם יושב ומשוחח בנינוחות עם רוצח, או סועד בחברת דיקטטור, כמו מדינאי בוגד או חולה-רוח מסוכן, אשר שכלו ולבו מנותקים, איכשהו, מהמציאות הרגשית של האורגניזם שלו.

לכן אני מייעץ לקוראים לעשות את מה שאני עושה, כדי שהתסמונת לא תגיע אלי, וזה לזכור תמיד איך נראה ילד יהודי מת.

בשנתיים האחרונות זו לא בעיה למצוא תמונה כזו בעתונות.

כל מה שצריך לעשות זה פשוט לזכור איך נראה ילד יהודי מת ואז אני נזכר גם במי שגרם לכך.

זה מה שאני עושה בכל פעם שמראיינים בטלויזיה איזה פודל פלשתיני כמו, למשל, איזה נוסייבה חדש, שלמד לעשות קולות של אינטלקטואל. אני מסתכל על הפלשתיני החביב, הלבוש, בד"כ, חליפה יקרה, ורק מביא את עצמי לזכור את התמונה, כדי שלא לשכוח את הקשר שלו אליה.

וזה מספיק.

נתונים נוספים