זמנים רעים

 

זמנים רעים

על סכנת השימוש בזמנים על ידי הרוע

ב"זמנים רעים" אין הכוונה לתקופות לא נעימות בחיי בני אדם, אלא לשימוש שעושה הרוע בזמן, כי אחת הדרכים הראשיות שבהן פועל הרוע נגד בני האדם בעולם הוא הזמן.

הרוע מנצל את התפישות הפילוסופיות הנוגעות לזמן לטובת מטרותיו בדרך הבאה: לאחר שביטל, לכאורה, את מעמדו של הזמן כחלק הכרחי וחשוב במציאות בכך שהראה כי אין הוא אלא ביטוי של חומר (דבר שבחברה חמרנית הופכת אותו לבעל חשיבות מוסרית זניחה), ולאחר שהרגיל בני אדם לתפוש את המציאות בצורה אידיאליסטית-רציונליסטית, כלומר מחוץ לזמן (כלומר שבאמצעות גישה נוסחתית-דוגמטית-מופשטת שמנותקת מהחומר ומהזמן, שהוא ביטוי ראשי שלו, "מסיע" הרוע את מה שמתרחש בצירי זמן לא מתואמים), שולט הרוע במציאות על ידי הקצבים שהוא קובע בהתאם למטרותיו.

הסבר: בעת עימות על מה שהוא שולל מבני אדם, מונע מהם, או נוטל מהם, אין הרוע מחזיק בכוח - או צריך בכלל להחזיק בכוח – כדי למנוע מבני אדם את מה ששלהם בזכות; די לו בכך שהוא שולט בהחדרת משכי זמן לאירועים שבהם נדרש צדק. הרוע יכול, למשל, להניח שנים ארוכות בין דרישתו של אדם לרכושו לבין מילוי דרישה זו על ידי מערכת משפטית. דבר זה מתקיים היום בפועל על ידי כל מערכות המשפט והצדק של העולם המערבי, למשל...

על מה שטוב אין הרוע צריך להתאמץ ולשכנע שהוא רע. הוא אומר – ואף מצהיר על כך שהוא טוב - אך בזמן שלו: לעתים זה יכול להיות לאחר דורות של סבל. אם, למשל, נתבעים מדינה, ארגון או ממסד של העולם המערבי להחזיר משהו לבעליו – כמו, למשל, לאחרונה, כספי פיצויים לניצולי שואה - הם אינם אומרים שאינם מוכנים. להיפך, הם מסכימים ומעודדים את השבת הזכויות, אלא שמתחת לתירוץ של פעולה מדוייקת יכולות לעבור, בינתיים, שנים רבות של עינויי רוח תופתיים עבור אלה שאמורים לקבל את מה שמגיע להם.

כשאני חושב על הצורה שבה מתייחסים אנשים אל גיוס החובה, למשל, אשר נוטל מחיי בני אדם צעירים במדינה כמו ישראל שלוש שנים ויותר מחייהם (במקרה ה"טוב", שבו הם נשארים בחיים), אינני יכול שלא לחשוב על מעמדו המוסרי הנחות של אדם כזה אשר אינו נלחם על כך שהדורות הבאים בעקבותיו לא יחוו סבל זה של שוד חיים, ואף מניח לילדיו לעבור מסלול זה. דבר זה כמוהו כמי שאחרי שהצליח לצאת בנס בעודו בריא ושלם מידיו של שודד שהתקיף אותו בדרך, לא רק שאיננו שב להילחם בשודד כדי להתנקם על מה שנלקח ממנו ולהשיב את כבודו העצמי, אלא שגם איננו דואג לספר על השודד לעוברי אורח חפים-מפשע שהוא יודע שעומדים לעבור באותה דרך. אדם כזה איננו אלא שותף לשודד ומביא קלון נוסף על עצמו ועל חברת בני האדם.

ואם מדובר בסוג מיוחד ונורא כזה של שכחה – כמו שאני מניח שקורה לרבים מאלה שעוברים מסלול זה – אז בודאי שיש לפנינו מקרה מחריד יותר משוד זמן בלבד. זהו כנראה המחיר הנסתר של קללת הזמן – שהוא מפריד בין הקרבן לזכויותיו עד כדי כך שאין זה האחרון זוכר אותן כלל. אולי, על כן, הלקח שיש ללמוד מסוגיה זו הוא שהדבר הראשון שעליו שומה על איש הרוח להילחם הוא ביטול האפשרות של הפעלה זו של הזמן – ודבר זה ניתן להיעשות באמצעות הזכרון. מכך, חובתו המוסרית הראשונה של האדם בכלל ושל איש הרוח בפרט היא לא לשכוח – ולהתחיל לפעול על ידי זכרונו זה.

נתונים נוספים