ישראל כמדינת מחטף

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

ישראל כמדינת מחטף

למדינת ישראל אין יסוד חוקי, כי אזרחיה מעולם לא הסכימו על הקמתה. דבר זה מסתבר לאור אחת העובדות החשובות ביותר לגבי מעמדה החוקי של מדינת ישראל, עובדה הנשמרת בצל מחדל שהוא כבר בן למעלה מחמישים שנה, והיא שאזרחי מדינת ישראל מעולם לא בחרו במדינה, כלומר במסגרת המדינית המסויימת שמגדירה את מהותה.

זו אמת: אזרחי מדינת ישראל מעולם לא החליטו לגבי המסגרת המדינית שבה הם חפצים או, במלים אחרות, מעולם לא קיבלו את ההזדמנות לבחור באופן חפשי בצורת השלטון הרצוייה להם. בניגוד לכל מדינות העידן החדש, שבהן קיבלו האזרחים את הזכות לבחור בשיטת המשטר ובסדרי השלטון שבו הם רוצים, הועמדו בשנת 1948 תושבי ארץ ישראל לפני עובדה מוגמרת, כאשר תפש את השלטון המיעוט הסוציאליסטי בראשותו של דוד בן-גוריון והקים בה ממשלה זמנית – עד היום...

דוד בן גוריון ושותפיו רימו את העם כולו; מתוך יזמה תמימה, מזימה מחושבת ואולי אף מתוך שיתוף פעולה עם גורמי חוץ העוינים את הענין הישראלי, הם הפרו הבטחה שנתנו בימיה הראשונים של המדינה, לתת לאזרחי ישראל את זכות הבחירה לעיצוב צורת המשטר שבו הם חפצים, ובכך הפכו את ישראל למדינת מחטף, מדינה שהושגה על ידי היסח דעת, הטעייה ועיוות שניצלו את תמימותו, בורותו והסכמתו שלא מדעת של עם שלם.

ההסכמה שקיבלו בן גוריון ושותפיו, לפני למעלה מחמישים שנה, מעמיתיהם הפוליטיים התמימים, לשליטתם, היתה על תנאי – וזמנית; הסכמה זו היתה חוזה מחייב שבמסגרתו התחייבו "מקימי המדינה", אחרי עזיבתו של הצבא הבריטי, להציג, תוך זמן קצר ומוגבל, תשתית חוקית – חוקה – שאליה יוכל הציבור להתייחס ועימה יוכל להסכים (או לא) בבחירות שבהן תיקבע מסגרת המדינה החדשה. אך מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה היום חסרה את הבסיס היסודי הזה – וכך, למעשה, את מה שחייב להיות הבסיס לכל מסגרת מדינית ראוייה: את בחירתם מהסכמה של האזרחים הכלולים בה.

עובדה זו היא איומה במשמעותה, שכן זה איננו משנה אם אזרחי ישראל של היום מסכימים לדמות המדינה כפי שהיא: כאנשים שגדלו בכלא ולא הכירו שום מציאות אחרת, לא ניתנה להם אף פעם ההזדמנות לטעום את טעמו של החופש ולכן אין הם יכולים לבחור בו, כי אין האדם – או העם – יכול לבחור בין אפשרויות שהוא מכיר רק אחת מהן. והאחת הזו שאזרחי ישראל מכירים היא תוצר תכנות של הסוהרים – של הסוציאליזם הבולשביקי המפא"יניקי אשר שטף את מוחו של העם והביא אותו לחשוב כי הדמוקרטיה הישראלית היא הדגם היחידי האפשרי לאדם וכי כל אפשרות מדינית אחרת משמעה עריצות.

שלטון ראוי צריך להסתמך ולהיות מבוסס על הסכמת האזרחים – וזו אמורה להינתן על יסוד עקרונות מוצהרים, מוכרים ומובנים. הסכמת יסוד כזו היא, למעשה, חוקה: מסגרת עקרונות יסוד המגדירים את תכליתה של המדינה ואת מבנה השלטון. מדינה שאיננה מבוססת על הסכם כזה איננה יכולה לטעון למעמד של מדינה חפשית; חוקה איננה ענין של מותרות או קישוט מודרני אלא ההסכם היסודי בין אזרח למדינה - הסכם המגדיר ומגביל את כוח השלטון ומאפשר לאזרח לבקר את ניהול המדינה ובמידת הצורך אף להחליף את מנהליה. משמעות אי קיומה של חוקה היא מנהל בלתי מוגבל ושלטון בלתי מבוקר: דיקטטורה. כך, על ידי אי קיום ההסכם, הוקמה בארץ ישראל, למעשה, מדינה דיקטטורית. "מסירת המפתחות" של השלטון לידי קבוצה פוליטית מסויימת ללא הסכם ברור וידוע לגבי זכויות האדם של האזרח והגבלה על כוחו של הממשל פירושה המחאה פתוחה שיש לצד אחד על חשבונו של השני – וזה המצב שבו נמצאת מדינת ישראל.

ח"כ בגין, "ראש האופוזיציה" בזמנו, הצהיר כבר בשנות ה50 כי הממשלה מעלה באמון בענין החוקה וכי היה עליה לפנות אל הציבור ולבקש את הסכמתו למשול בלא חוקה. הממשלה הזמנית הבטיחה חוקה ולא נתפזרה כשלא יכלה לספק חוקה כזו, וגם לא הציעה אפשרות אחרת להסדר. באי קיום ההתחייבות של המועצה הזמנית על חוקה יש משום ויתור על עיקרון החופש וניצול קביעת העובדה השלטונית על ידי המפלגה הסוציאליסטית ש"השיגה את שלה": השלטון. כך, למעשה, נגזר דינה של החברה בישראל לעריצות סוציאליסטית במצב של זכויות אדם בלתי מוגנות. ממשלת ישראל רימתה, ועדיין מרמה את העם, בחטפה אז את השלטון ובהחזיקה אותו עד עתה. שלטון זה איננו, על כן, לגיטימי.

בספרו "תולדות המשטרים" כותב ד"ר יוסף נדבה כבר ב1963: "ב25 בינואר 1949 נבחרה ה"אסיפה המכוננת", שהטילה על "ועדת החוקה, חוק ומשפט" שלה להביא לפניה חוקה כתובה לדיון ולאישור." "לפי התכנית היתה ה"אסיפה המכוננת" צריכה להתפזר לאחר קבלת החוקה, אך כיוון שבעיית החוקה ירדה מעל הפרק, הפכה ה"אסיפה" ל"כנסת הראשונה".

בראש אלה שהבינו את משמעותה של סוגיה זו היה, כאמור, ח"כ מנחם בגין, אשר הביא את הנושא לדיוני הכנסת הראשונה. בדיון שנערך בכנסת ב1 בפברואר 1950 על הדו"ח שהגישה הועדה לחוקה, חוק ומשפט, אמר בגין, בין היתר, את הדברים הבאים:

"הלכנו לאסיפה המכוננת. ...החובה שהוטלה עליכם היא אחת: לחוקק חוקה, ואחר כך להתפזר ולערוך בחירות חדשות. ...אתם התכחשתם למנדט שניתן על ידי העם בבחירות. אם אתם רוצים לשנות את הדבר – אתם רשאים לעשות זאת, בתנאי אחד – שתשאלו את העם.

האסיפה המכוננת איננה אלא מכשיר בידי העם, ואם האסיפה המכוננת מתכחשת לרצונו של העם, רשאי העם לדרוש בחירות חדשות.

זהו המצב במדינתנו. יש כאן כת שלטת העומדת מעל לכל חוק, משום שאין חוקה שתגביל אותה. אתם רוצים להמשיך בכך, וזהו הנימוק האמיתי של התנגדותכם לחוקה, אינכם מגלים אותו לעם.

כולכם הלכתם לבחירות לאסיפה המכוננת ...ואף אחד מכם לא גילה לעם שלא תהיה חוקה. לפיכך נדרוש מכם אחת משתי אלה: או שתמלאו את החובה שהעם הטיל עליכם לחוקק חוקה; או שתערכו משאל עם שבו ישתתפו כל הבוחרים בישראל, ורצונם הוא שיקבע מחדש את בעיות החוקה."

הממשלה הבולשביקית של מפא"י לא שעתה לדברי הח"כ בגין ולא איפשרה לעם לבחור. העם, שלא זכה להשתתף כאדריכל בבניית הבית הלאומי שלו הפך, לכאורה, לדייר בו – אך למעשה היה כל מי שלא השתייך לחונטה השלטת לאסיר במרתפו מחוסר החלונות של "הבית הלאומי". הממשלה ה"זמנית" פועלת עד היום – ומעטים הם היום אלה המבינים כי משמעות הענין היא שקבוצה כפתה על עם שלם עובדה שלא בחר בה והפכה אותו, למעשה, לכבשה, שבין גז לשחיטה מקבלת הזדמנות לבחור בין מתבן לשוקת; העם שהולך פעם בארבע שנים לבחור בין קירות בית-כלאו אינו מכיר בעובדה שמה שהוא מעריך כבחירה חפשית אינו אלא משחק שכלליו נקבעו מראש ועל ידי כך נקבעות גם תוצאותיו – החל מהרמאות של 1948.

בנוסף לכך, כדאי לציין גם שהיה מי שדאג להפיץ בציבור את הרעיון שאי קיומה של חוקה הוא תוצר התנגדותם של גורמים דתיים – וכך גם את הרעיון שחוקה איננה עולה בקנה אחד עם היהדות, מה שאיפשר, במשך עשרות השנים שבהם קיימת ישראל, לקשור את הדת עם התנגדות לחופש - עם כפיה - ובכך לשרת את עניניהם של המתנגדים לדת.

סוד המחטף המדיני נשמר היום על ידי התמדתה של בורות – אך זו אינה בורות טבעית, תוצר המזל והגורל, תוצאה של מחסור בידע – אלא תוצר של אינדוקטרינציה שלטונית מתוחכמת שבוצעה בעיקר על דרך השלילה, על ידי חסך ידיעתי; בורות זו היא תוצר של בחירה מודעת לצרכי תכנות האוכלוסיה וניתוב חשיבתו של האזרח הישראלי (כלומר: הנתין, כלומר: העבד) למסלולים קבועים מראש אשר מדכאים את החשיבה המקורית, היוצרת. אחרי למעלה מחמישים שנות התנייה כאלה זהו המכשול העיקרי שאותו יש לעבור בדרך למדינת ישראל החדשה, הלגיטימית, אשר חוקתה, מנגנוניה ומסגרותיה ייבחרו – והפעם באופן חפשי באמת - על ידי אזרחיה.

נתונים נוספים