כף החובה

 

לעילוי נשמת סמי עופר ז"ל

כף החובה

על שנאת ההון של הסוציאליסט הישראלי

רבים בישראל הם המחזיקים במוצהר בעקרון השיפוט הנזכר בתלמוד במלים "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א ו), אך לא מעטים הם גם אלה שכאשר יש בידם הברירה לשפוט לזכות או לחובה אדם עשיר הם מעדיפים את כף החובה. דבר זה נכון באופן מובהק בישראל, שבה גורם החינוך הסוציאליסטי לראיית אנשי ההון כשליליים מבחינה מוסרית גם כאשר אין לכך יסוד עובדתי מוכח. במיוחד מצער הדבר – ומוכיח עד כמה רעה פגיעתו של המוסר הסוציאליסטי – כאשר שומרי מצוות שופטים לכף חובה בני אדם עשירים על יסוד ההנחה שיש ב"הון" אי מוסריות.

דבר זה יש לזכור במיוחד בעקבות פטירתו לאחרונה של איל ההון סמי עופר – אולי האדם העשיר ביותר במדינת ישראל - בעיצומו של אירוע שכבר זכה בפי התקשורת לשם "אירן-גייט", אשר העלה לכותרות את שמו בהקשר של אפשרות לקיומם של קשרים מסחריים בין חברת השיט שלו לבין אירן.

בהקשר זה, המידע שסופק לציבור הוא כזה שלא די בו כדי שניתן יהיה לדעת מה בדיוק קרה בפרשה . אך לא מן הנמנע שהיה מאחורי הקלעים מי שידע כי כאשר שמה של משפחת עופר הוא המוטל על כף המאזניים תנטה דעת הציבור לשפוט את המשפחה לשלילה גם באין די ידע עובדתי בידה, שכן היה מי שדאג במשך שנים להכפיש את שמה בציבור כמבטאת את "השפעת ההון על השלטון".

עובדתית, היה סמי עופר נדבן גדול אשר העניק, כנראה, מאות מליוני דולרים למטרות חברתיות. אך סביר שהוא, בני משפחתו והקרובים אליו לא הבינו מעולם שבחברה הישראלית הנשלטת על ידי ערכי מוסר שליליים לא תעמוד לזכותו עובדה כמו זו, פשוט מכיוון שהציבור שטוף הדעת לומד על ידי מחנכיו כי ההון של בעלי ההון אינו שייך להם באמת אלא נלקח מן הציבור...

במקרה של מר עופר לא הושארה מחשבה זו ליד המקרה אלא חוזקה על ידי גורמי ההשפעה השלטוניים בתקשורת. לא מדובר בשליטה הפוליטית אלא בשליטה הרוחנית-מוסרית, אשר דאגה, בין היתר, באמצעות סרטי תעודה כמו "שיטת השקשוקה" הזכורים לרע, להציג את העופרים כבלתי מוסריים. בסרט תעודה כוזב מסוג זה הוצג סמי עופר כמי שהוציא מן הציבור (כלומר ממדינת ישראל) במרמה זכיונות בדרך שיש בה משום חוסר יושר.

למותר לציין כי להצגת ההתעשרות של משפחת עופר בדרך זו יש משמעות מעשית של הוצאת דיבה קשה, אך מכיוון שהעובדות שתוארו ב"יצירה" זו נראו אמינות, שכן קיבלו את הגושפנקה של השידור הממלכתי, די לו לאזרח להאמין בבדותה זו בשל התנאים הטובים – הטובים מדי לדעת הנציונל-סוציאליסט המקומי – שבהם נערכה העיסקה בין ההון לשלטון. ובשל חינוכו מילדות של האזרח הישראלי לראות את ההון כמה שמשפיע על השלטון, אין האזרח מעלה כלל על דעתו כי במקרים כמו אלה המדינה היא שאחראית לעיסקה, שכן היא זו שקובעת באופן בלעדי מי ירוויח מה וכמה.

האזרח הישראלי התמים, שאינו מודע למשמעויות המעשיות של העובדה שהמדינה הסוציאליסטית, השולטת בדעתו באמצעות ההסברה, התקשורת והחינוך המרוכזים בידה, היא שהשתילה בדעתו את התפיסה שההון הוא בעל כוח השליטה במסגרת שבה הוא חי, ולפיכך נראה לי איש ההון כמי שכל פעולתו איננה מוסרית. אזרח זה, קרבנה הרוחני של המדינה, רואה את המדינה ואת נכסי הלאום כקרבנות בעלי ההון, וברוח זאת הוא שופט אנשים כמו סמי עופר לא רק ככאלה שבעסקותיהם ה"אפלות" עם המדינה פגעו בנכסיו הלאומיים (הרי אתם יודעים איזה נזק הם גרמו לים המלח!) אלא גם ככאלה שכאשר הם מנסים להגן על עצמם מפני משמיץ בשם רוזנטל הם יכולים להרשות לעצמם לתבוע אותו באמצעות עו"דים השמורים לאדירי הון כדי לרמוס אנשי תקשורת דלים כמוהו...

לרוב אזרחי המדינה אין מושג עד איזה עומק מחלחלים בנפשם מימי ההשפעה הפסיכולוגית שמטפטפים עליהם אנשי הרוח לאורך שנים רבות של מלחמה נגד ה"קפיטליסט המדכא". הם, שידועים בציבור כאנשי שמאל טהורים (ולפיכך ככאלה שאינם נגועים ב"נגיעה" בעושר), מחוברים בדעתו של איש ההמון גם לתרבות ואמנות. לכן, כשדאגו כבר לפני שנים להוקיע את סמי עופר, שהיה אספן אמנות ותורם נדיב גם בתחום זה, על שביקש להנציח את שמו בתרומה למוזיאון, לא הבין איש שמבחינתם מדובר היה בהשקעה לעתיד.

חלק מהמסמך המביש של "השקשוקה" התמקד בפעילותו של סמי עופר בתחום האמנות. ההיבט שבו התרכזו העושים היה, שוב, הוקעתם את עופר על נסיון איש ההון לנכס לעצמו חלקה בעולם האמנות, השייך – כידוע לכל – לאנשי הרוח, האמנות והתרבות. אלה, שבאופן מסורתי אינם קשורים להון, לא רק שאינם יכולים להרשות לעצמם להיטמא מנגיעתו של בעל ממון במקדש האמנות הציבורית שבנו לעצמם, אלא שהם גם אינם רשאים מבחינה מצפונית לשבור בתודעת הציבור את תדמית העשיר הגס, שעליו עמל הסוציאליזם "שומר התרבות" מזה מאות שנים.

על יסוד זה חשוב היה כל כך לאנשי התרבות המוצהרים של ישראל שלא להסכים עם כך שאדם כמו סמי עופר יכול להעריך אמנות – ובמיוחד חשוב מבחינתם שהאיש, על אף נדבנותו ותרומתו העצומים לתרבות, לציבור ולחברה בישראל – לא יקבל כרטיס כניסה למועדון המכובדים. בהקשר זה לכודים הקומיסרים של תרבות ישראל בבור שהם עצמם כרו, שכן מבחינת חברי מועדונם יהיה ברור לכל שעצם שהותו של בעל הון כזה בחברתם נקנתה בכסף – כי אין פשוט אפשרות לסיבה אחרת לכך.

כי העשירים של החברה הישראלית מעולם לא הבינו שקל יותר למפגר הרשום כחבר במפלגת העבודה לקבל מקום של כבוד בשורה הראשונה בקונצרט חגיגי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מאשר לבעל הון להשיג, בדעתו של האזרח הישראלי, התייחסות של כבוד. זוהי גם הסיבה שבגללה, על אף כל הסיוע, העזרה והתמיכה העצומים שמגישים בעלי ההון בישראל דרך קבע לחברה הישראלית, הם לעולם לא יזכו להערכה או לתודה אמיתיים. גם כאשר יינתנו כאלה בצורת פרסים או אותות כבוד מצידה של המדינה או אחת ממסגרותיה (עיר, רשות או משרד ממשלתי) יהיו אלה בעלי ערך הצהרתי שמעטים האזרחים שיתייחסו אליהם כאל יותר מאשר צורה של אתנן רשמי.

בספרה של הפילוסופית אין ראנד "מרד הנפילים" היא מתארת מקרה שבו אחיו של יצרן גדול מבקש ממנו תרומה למען "ארגון חברתי" שהוא חבר בו, אשר מסייע לנזקקים. בהקשר זה, מבקש האיש מאחיו העשיר שלא יתן לו המחאה שבה יהיה רשום שמו כתורם כי דבר זה יצור רושם שלילי מבחינה מוסרית. בדומה לבעל הון זה, גם העשירים של עולמנו, התורמים כה הרבה לרווחת העם, צריכים להבין כי העובדה שאין הם מקבלים את ההכרה שהם ראויים לה משמעותה גזל. וכך הוא גם במקרה שבו שופט הציבור את בעל ההון לכף חובה גם כאשר אדם זה, שהתעשר בזכות עמלו האישי, סייע בדרכים רבות לקיומה של החברה. כדאי לזכור זאת גם במקרה של סמי עופר ז"ל, שבו צריך הציבור לבחור – על סמך הידע המקוטע שמגיע אליו – אם היה במעשיו משום פעולה שסייעה לבטחון ישראל או, אולי, לא היה הדבר אלא דרך נוספת של אדם חסר מצפון להרוויח עוד מטבע...

נתונים נוספים