כשלון היהודי

 

כשלון היהודי

יש הסוברים שערכיו של המיעוט העריץ השולט במדינת ישראל הם ערכים אוניברסליים ליברליים, הבאים במקום הערכים היהודיים של רוב האזרחים. סברה זו טועה ומטעה גם יחד. למעשה, הערכים שבהם מדובר אינם תחליפים לערכי היהדות אלא המשך טבעי שלהם. הם גם אינם ערכיה האמיתיים של העריצות הישראלית; הם רק מוצהרים על ידה ככאלה.

למעשה, יש לשלטון עניין לאכול את עוגת המדינה ולהותירה שלמה: להציג את עצמו כמי שדוגל בערכים הליברליים, אך לפעול בניגוד להם, כדיקטטורה אנטישמית. סתירה זו מתאפשרת רק כאשר שומרי המצוות שבין האזרחים נמנעים מלזהות את השורש המשותף לתורת ישראל ולערכי הליברליזם המערבי, על כל ההשלכות של עובדה זו.

ערך מרכזי מבין הערכים הליברליים הוא ערך זכויות האדם. כמושג וכעובדה, היהודי הוא לא רק מקורו של ערך זה בעולם – אלא גם שומרו; ללא השגחתו ופיקוחו של היהודי, תתמוטט בעולם המערכת הליברלית, שהיא השומרת האוניברסלית של הצדק והמוסר.

יש לי הערכה רבה לעבודתו היוצרת של מר צורף. עם זאת, אני חושב שיש טעות יסודית במאמרו-מכתבו "בין רציונל חילוני לטיעון תורני" – ושטעות זו מבטאת צורת הסתכלות מוטעית הנפוצה בזמננו ובמקומנו, לגבי ידע בכלל והבדלים בין תפיסות הדתיים לחילוניים. צורת הסתכלות זו היא תוצאת השפעה רעיונית של העולם הלא-יהודי על היהודי. מדובר בחלק ממלחמה המתנהלת נגד היהודי בציון מזה למעלה ממאה שנה. זו גרמה לכך שאנשי שלומנו חושבים שיש ניגודיות עקרונית בין הדתי לחילוני – ואינם רואים את המקום החשוב וההכרחי שיש לתפישות ליברליות מערביות לגבי עתידנו.

נושא זכויות האדם הוא ביטוי של אחת מהטעויות המרכזיות של הגישה הזו. בישראל של היום נוכס הנושא על ידי השמאל – ובשל הצלחתו להשפיע רוחנית על שומר המצוות, סובר האחרון כי מדובר בטרמינולוגיה המשרתת את ענייניו של האויב. לפיכך הוא נוטש כל רצון להתעמק בה. מסקנה נמהרת זו, אשר בגללה לא עוסקים בד"כ אנשי שלומנו במושגי היסוד הליברלים, היא ניצחון גדול של אויבי היהדות.

ניצחונם בא לידי ביטוי בכך שמחד, מטעמים פרגמטיסטיים, מתאים את עצמו היהודי המאמין ליעילות ולנוחיות שמעניקה הקדמה המערבית, מאידך, על יסוד זיהוייו שהתרבות המערבית היא "אגוז" מורכב שיש בו הרבה מן השלילי, הוא דוחה חלק מפירותיה, במיוחד אלה הנוגעים ליחסים החברתיים. הצרה היא שכאשר אין מבין את מושגי היסוד של מדע הפוליטיקה המערבי, הוא טועה תדיר בהחלטותיו לגבי מה ראוי לדחות ומה ראוי וכדאי לאמץ. כך הוא נמצא מפסיד בתחומים שבהם הוא מגלה בורות. התוצאה היא שהוא נמצא מעורב בתחומים ובמושגים הנכפים עליו מבלי שהוא מבין בהם ובראשם, במיוחד בישראל המושחתת, השיטה הדמוקרטית.

בשל בורות זו, נגרר שומר המצוות לשיתוף פעולה עם דגם נחות ביותר של המשטר הפרלמנטרי המערבי; במשך שנות קיומה של מדינת ישראל, נמצא היהודי הדתי משתף פעולה עם איסורי הלכה רבים הכרוכים במבנה של מדינה זו, ואין ספק שכל עוד הוא אינו עורך בירור מושגי מעמיק של מונחי הליברליזם ומשמעותם המעשית, הוא נגרר - ולא רק כתינוק שנשבה - לשותפות פעילה כפקיד, כחייל וכאזרח במעשי העוול האנטי-אנושיים והאנטי-יהודיים שמבצעת מדינת ישראל. מבחינה זו ישראל היא פס ייצור ראשי במפעל החטאה כלל עולמי של יהודים.

שומר המצוות אינו יכול לטעון להגנתו שלא הייתה לו ברירה. הברירה שעומדת לפניו היא בדיקה של הנחות היסוד הקיימות בבסיס השיטה הפוליטית. אם, למשל, היה היהודי שומר המצוות בודק את יסוד השיטה המדינית שלה הוא נותן יד, הוא היה מגלה שבין הדמוקרטיה הישראלית לבין דיקטטורה יש מגוון אפשרויות ובראשן הרפובליקה החוקתית האמריקנית. זו, הכוללת מבנה של יחסי נשיא-קונגרס-בית משפט עליון, דומה להמלצה היהודית המסורתית לגבי יחסים בין מלך, סנהדרין וכהנים. מבנה זה, הכולל חוקה המגינה על זכויות האדם של האזרחים, אינו מאפשר את הפגיעה הקיימת בישראל הסוציאליסטית בנכסי האזרח.

ויחד עם זאת הוא היה מגלה שאזרחיה של מדינת ישראל לא קיבלו מעולם הזדמנות נאותה להצהיר על הסכמתם עם השיטה הממשלתית הקיימת בה, שישראל איננה מחויבת כלל ליהדות - ושלמעשה הם חיים בעיצומה של הונאה בת דורות.

מחקר רציני, ראוי, שהיה עושה כל מי שביכולתו להתמודד עם דף גמרא – ושורות העם הזה מלאות בכאלה – היה חושף עובדה חמורה שאין להקל ראש בחשיבותה: שלא מדובר בפלפול מילולי חשוף לזלזול וללעג – אלא בדיון ערכי הקובע, לשבט או לחסד, את גורלם של היחיד והעם.

לדוגמה: לא מן הנמנע כי חלק גדול מצרותיו של עם ישראל באו עליו בשל השתתפותו בגזירות שמטיל השלטון המקומי על בני העם – החל ממשא המסים אשר מענה אותו בחיי היום-יום וכלה בסיכון חייו במסגרת חוק דרקוני המשעבד אותו לשירות כפוי בצבא. עד כמה שמסוגלים אנו, כבני תמותה, להעריך את חישובי השכר והעונש של הקב"ה, שיתוף פעולה עם מערכת הפוגעת בערכים מקודשים חייב להביא עונש לבעליו.

אנו יודעים כי לפי היהדות מי שאינו מוחה, כשהוא יכול לעשות זאת, חייב בעונש.

וזה המקום לציין כי אין אדם יוצא ידי חובתו המוסרית למחות אם לא למד את שפתו של זה שבאוזניו הוא משמיע מחאה. במקום ובזמן שבהם אנו חיים, מושגי היסוד של הלשון המובנת באנושות, הם מושגי הפוליטיקה הליברלית, ואלה מכילים את מושג זכויות האדם.

מקורו של מושג זכויות האדם, כמו מקורם של כל מושגי היסוד של הפוליטיקה הנאורה, הוא הגרסה הפילוסופית המערבית החדשה יחסית (מאז תקופת ההשכלה) לגישה הפוליטית היהודית המקורית. מה שהתחיל מבחינה היסטורית ביהדות, אשר ביצרה את מעמד זכויות האדם של היחיד האנושי מעצם קיומו, הגיע בעולם, אחרי יותר משלושת אלפי שנים, למעמד גבוה.

העובדה שמושג זכויות האדם מהווה חלק מהמילון המושגי הליברלי איננה קוריוז אלא הוכחה להתגשמות נבואתה של היהדות לגבי התפשטות ערכיה בעולם. ליחס בין מושג זכויות האדם לבין היהדות יש משמעות בעלת השלכה עצומה ליהדות.

זכות יסוד אנושית, כמו, למשל, זכות הקניין, הוגדרה ובוצרה בעולם המערבי רק לפני זמן קצר יחסית. ביהדות היא מהווה חלק מובנה בחוקי תורתה, אשר נמסרה לה על ידי הקב"ה. במונחים יהודיים, משמעותו של התהליך שבו הופך ערך הקניין של היחיד, מחלק של התורה היהודית לערך שיש עליו הסכמה אוניברסלית לגבי בעלותו של היחיד האנושי על רווחיו, שקולה למה שכלול בביטוי המחייב "תיקון עולם".

היהודי מותאם רעיונית ומחויב מוסרית לתיקון עולם. מוסרית, הוא אינו רשאי להתנתק מן העולם, להסתגר בד' אמותיו ולהתקיים בדרך שאננה כלשהי הרחק ממיקוד עולמי. ההשגחה מציבה את היהודי במקום ובזמן שבו ברור כי אירועי העולם סובבים סביבו וכי עתידו וגורלו של העולם תלויים בו. גם אם מטילה ההשגחה על היהודי להיות מדריכו המוסרי של העולם, מחויב היהודי ללמוד את שפתו של המודרך, לפחות במידה שבה מחויב זה האחרון להתאים את תפיסתו המוסרית למוסר היהודי.

התאמה הדדית זו משמעה השוואת שפות – ומכאן החיוב ללמידה של מושגי הליברליזם ולשימוש בהם. דומה הדבר להכרח המוטל על אדם ללמוד את מושגיו המקצועיים של נושא שעליו לעסוק בו, או את לשונה של ארץ שבה עליו לסייר.

בתפיסת זכויות האדם שבה אני תומך אין מקום להפרדה הנזכרת בכותרת, בין "הרציונל החילוני" ל"טיעון התורני". קודם כל, אין במסורת שום הצהרה ישירה על קיומו של ניגוד כזה. למעשה, לא יכול להיות כזה: אם טיעון הוא נכון, הוא מתאים למציאות בין אם הוא תורני ובין אם הוא "חילוני". אמת היא אמת באשר היא. אין סתירה בין רציונל חילוני לבין טיעון תורני - אם הם נכונים. יתרה מזו, אם שניהם נכונים, הם צריכים להיות כלים שבשניהם מחזיקים ומשתמשים לפי הצורך.

זה אינו אומר שיש זהות בין חילוני לדתי, בין יהודי לגוי או בין בן ארץ אחת לאחרת. אך אי קיום זהות משותפת אין משמעו שלא קיימת ביניהם התאמה בכוח. למעשה, התאמה כזו היא יסוד שאיפת השלום שבחזון הנביא, שלום בין בני אדם בעולם, על יסוד המשותף ביניהם. תיקון העולם היהודי מבוסס על הכרה בכך שהשונה יראה את השווה.

למותר לציין כי היהדות האותנטית דוגלת ב"קבל את האמת ממי שאמרה" וב"אגוז מצא, קליפתו זרק ותוכו אכל". אדם דתי לא יימנע מלהשתמש בתוצרי הטכנולוגיה המערבית בטיעון שמדובר ב"חכמת גויים". זהו המעמד הראוי של הפילוסופיה בכלל, הפילוסופיה הפוליטית במיוחד – ובפרט מושגי היסוד החשובים שיש בה, אשר תובעים ללמוד אותם לעמקם כדי להשתמש בהם לתועלתם של הצדק ושל האמת.

בעולם שכיהודים אנו אמורים לכבוש באמצעות אמת מוחלטת, ההבדלים בינינו לבין אויבינו אינם בין ה"אמת שלנו" ל"אמת שלהם", אלא בין האמת שלנו לשקר שלהם. בהתאמה לכך, העימות שלנו הוא בין הצדק שלצידנו לבין אי הצדק שלהם, אך כדי להתעמת עימם ביעילות עלינו ללמוד את השפות השונות בהם ערכים אלה באים לידי ביטוי. היום אנו נכשלים בכך ומעמדה של מדינת ישראל - והיהדות – נמצאים בסכנה קיומית חריפה בשל אי הכרתה של הקהילה שאיננה שומרת מצוות – חילונים וזרים כאחד - את הקשר בין ערכי היהדות לבין הערכים האוניברסליים.

הכישלון בגוש קטיף הוא חלק אחד מכישלון ארוך וטראגי. זהו כישלונה של היהדות להתמודד עם תנאי החיים החדשים, ובראשם המצב הפוליטי. מצב זה, הן מבחינת היחסים בין שומרי המצוות ליהודים שאינם מכירים את היהדות – והן מבחינת מעמדה העולמי של ישראל – הולך מדחי לדחי. דיבורה של היהדות, אשר צריך להיעשות כלפי חוץ, נעשה כלפי פנים, והיא הולכת ומתנתקת מתלמידיה הטבעיים בארץ ובעולם. עם תלמידים אלה, שהם היסוד לעתיד העולם ולתיקונו, עליה להקים גשר של לשון אוניברסלית.

ערכי הליברליזם צריכים לתפוס תפקיד מרכזי בגשר הזה ועל היהדות לדעת להתאים את עצמה לזמננו באותו מובן ששומר מצוות לומד להפעיל מחשב. שומר המצוות אינו עושה כך מכיוון שהטכנולוגית המחשב עולה על היהדות, אלא כדי להגביר ולייעל את הפקתה והפצתה של האמת הנצחית שבה הוא מחזיק.

"אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" הוא העקרון המנחה את האדם הנאור. אדם זה – שהחכם היהודי הוא צורה מפותחת שלו – פועל במקביל בתחומים שונים. נושא זכויות האדם מתייחס רק לתחום מסוים אחד בעימות הכללי שבו האנושות מעורבת. היהדות היא יסוד זכויות האדם, אך יש לימוד רב שצריך להיעשות גם בתחום זה לפני שמשתמשים בו. למשל: בישראל אין מבחינים כהלכה בין זכויות האדם והאזרח. לפיכך אין אפילו "האגודה לזכויות האזרח", המתיימרת להגן על זכויות אלה, יודעת את ההבדל שבין זכויות האזרח לבין זכויות האדם, ולכן איננה מוכשרת להגן על זכויות הקניין.

נוכחתי בכך כאשר בתקופה שלפני הגירוש מגוש קטיף שלחתי מכתב לאגודה זו כדי לברר איך הם רואים את הנושא והסתבר לי כי הם אינם מסוגלים להתמודד עם ההפרה הברורה של הממשל את זכות הקניין; בניגוד למחזיקים בתפיסה הליברלית, מגיניהן המוצהרים של זכויות האדם בישראל אינם מבינים איך זכויות אלה קשורות לאיומו של השלטון על זכות הקניין. מאידך, היה מדהים לגלות כי והתומכים הגדולים ביותר ב"זכותו" לכאורה של השלטון להפקיע את רכושו של האזרח בניגוד לזכויות האדם שלו הם חובשי הכיפה שבין המתיישבים. אם הם היו מעריכים את נושא זכויות האדם ואם היו מבינים שמקורו של ערך זה ביהדות, היה הדבר מעניק להם טווח גדול יותר של אפשרות פעולה.

למותר לציין כי זכות הקניין מעוגנת ביהדות בתוך מצוות יסוד כמו "לא תגנוב", אך אפילו שומרי המצוות שבין יושבי גוש קטיף לא ראו את הקשר. הסיבה לכך, כפי שהתברר לי במחקרי, היא שכמו דברים אחרים, המתיישבים קיבלו את הידע שלהם מהחילונים הגרועים ביותר: אנשי השמאל הבורים, אשר תומכים בעריצות ובפשיזם. מהם שאבו שומרי המצוות ערכים פשיסטיים, נוצריים ועוד, והם אשר הפריעו להם – ומפריעים להם עד היום – מלהיות מסוגלים לנהל מערכה ראויה כנגד ערכים אלה.

כשהם חסרי הגנה פילוסופית יסודית בצורת מושגים ליברליים פעלו חובשי הכיפות מגוש קטיף בצורה הנוצרית ביותר שהתקיימה אי פעם בהיסטוריה העולמית: מעולם לא ראה העולם, לפני כן, בני אדם שמגורשים מבתיהם, מחבקים באהבה ובדמעות את מגרשיהם ומחריבי ישוביהם. מעולם לא ראה העולם אנשים המתעלמים כל כך מעובדות המציאות, והיכולים לעוות אותן במידה רבה כל כך. זהו מחיר העיוורון השכלי.

הגיס החמישי אשר הפך דבר זה לאפשרי, במיוחד אצל יהודים, הוא מערכת הערכים אשר גרמה להם לעיוות בהבנת עובדות המציאות. בהיעדרו של המגן החשוב ביותר שקיים היום לצורך שמירה על זכויות האדם – מערך הערכים הליברלי – היו המתיישבים חשופים בצריח למול הבוזזים. הם סברו, בעטיין של הטעיות אכזריות ובורות אכזרית לא פחות, שהשלטון הוא בעל הזכות האמיתי על שטחי הארץ – ושהם חסרי כל זכות על קניינם.

הבנת העולם מחייבת מאמץ; בין האדם לעובדות נמצאות מערכות מושגים, האחראיות לפרשנות המציאות. בימי האבות סיפקו מושגי התורה את היעילות הנדרשת לכל עניין. בימינו, שבהם עלינו להתחיל לפסוע בדרך לגאולה, הקשר לעובדות שבהן היא רצופה נעשה על ידי כל מושג טוב שמוצע לנו – ובכלל זה, יחדיו, אלה של הליברליזם והיהדות.

(מאמר זה נכתב כתגובה למאמרו של יהודה צורף)

נתונים נוספים