לדבר בלי לדבר

 

לדבר בלי לדבר

לפני כמה ימים שמעתי ראיון רדיו ובו התבקש מנהל אחד ממועדוני הספורט הגדולים של ישראל לתאר את מצב רכישת הכרטיסים לפני משחק חשוב שעומד להתרחש במועדונו. איש זה, שלא ניתן לקרוא לו לא אינטיליגנטי, אמר כך: "זה משהו לא נורמלי. בחיים שלי לא נתקלתי בתופעה כזו. זה ממש מדהים מה שקורה כאן. אם היית שואל אותי לפני כמה שנים לא הייתי מאמין שכך יקרה ואני לא מאתמול בעסק הזה".

הוא והמראיין גם יחד סברו שהוא דיבר – אך הוא לא. מחוץ לתיאור רגשי מילולי של חוייתו הסובייקטיבית הוא לא מסר שום מידע עניני. הוא לא אמר אם נמכרו הרבה כרטיסים או מעט והוא לא סיפר דבר על הסיבה לכמות הרגשות שחווה.

אך הוא והמראיין ובודאי רבים מן המאזינים כו חשבו כך. איך מתרחשת טעות כזו? – היא אינה אלא אשלייה שנובעת מהעובדה שרוב בני האדם המעורבים, קרובים לענין בזמן ובמקום. קרבתם זו מהווה את בסיס המידע שהדובר לקח כמובן מאליו. כשהרשה לעצמו זאת, הוא היה כמו אדם שאומר לחברו "הוא לקח ממני" כששניהם יודעים מי הוא ה"הוא" הזה.

מסיבה כלשהי, אני שומע בזמן האחרון יותר ויותר אנשים שמדברים אלי בצורה כזו. הם אומרים "שניהם תפשו אותו" והם בטוחים שאני יודע מיהם השניים. או שהם אומרים "היה קטע חזק עם ראש הממשלה, בטח שמעת" – ואם לא שמעתי אז הם מספרים לי ש"היו כמה ענינים שיש מישהו ששמע בקשר לענין אחר שיצאו ממנו כל מיני דברים והיתה התקדמות אך הדברים נכשלו..."

הייתי יכול ללהג כך ימים, מתוך לגלוג מר על צורת דיבור אומללה זו, אשר בה, כמו המדינאים המודרניים, כמו אמצעי התקשורת, יכול המלח להפליג כל חייו מבלי לגעת במי ים המציאות, אך אם אנשים רוצים לדבר כדאי שידברו ולא ילהגו ברצף מלים חסרות פשר אובייקטיבי.

המלצתי לקורא היא זו: כשאתה מדבר למישהו, שכח ממה שהוא יודע, שכח שאתה מדבר לאדם אחד מסויים ודמיין לעצמך שאתה מדבר למישהו שאינך מכיר, מישהו מהחלל החיצון, או אדם מהעתיד. למד את עצמך לומר "אני רוצה לומר משהו לגבי חקירת ראש הממשלה אהוד ברק בענין העמותות. אני חושב שהצורה בה נעשתה חקירה זו היא חסרת יעילות וצדק. זה איום ונורא!" השאר את תיאור חוייתך הרגשית לסוף, לאחר העובדות. אל תחשוש להיות ארוך מדי, או להיחשב מסורבל, או לומר לאנשים מה שהם כבר יודעים. זה עדיף על הדרך השניה.

נתונים נוספים