נזק הכפיה

 

נזק הכפיה

לשכנע או להסביר באמצעות כפיה הוא סתירה במונחים. ביסודו מונח חוק הסתירה שאינו מאפשר לדבר להיות הוא ולא הוא באותו הקשר (מקום ומובן), כדלקמן: שכנוע והסבר הן פעולות שמופנות אל התבונה וזו אישית, יחידאית ופועלת מתוכו של האדם כלפי חוץ, כלומר על ידי הבנה, הסקת מסקנות וכיו"ב. פעולות אלה, שהן פעולות שאותן מבצע היחיד בשכלו, כלומר באופן עצמאי ועל יסוד בחירתו היחידאית מבטאות את היותו של כל אדם בעל טבע מיוחד שאינו ניתן להחלפה.

גישה זו, המציבה את היחיד האנושי כגורם שאין לבטלו בשום מגמה אנושית חיובית, מנוגדת לשיטה הקולקטיביסטית, אשר מבטלת את חשיבותו של היחיד ביחס לחברה. לפיכך מרשה לעצמה גישה מזלזלת זו לכפות את היחיד לטובת מה שהיא מעריכה כעליונותה של החברה, ועל ידי כך היא גורמת לו לחוות עיכוב בהתפתחות מהותו היחידאית. למעשה, העובדה שכה רבים מאמינים שהם נחותים מן החברה היא הביטוי החמור ביותר של נזק כפייתם על ידי אחרים, המתיימרים להועיל להם בקראם "חברה".

הכפיה עומדת בניגוד לטבעו ההכרתי של האדם בכך שהיא איננה מאפשרת לו לפעול מבחינה הכרתית במלוא האפשרויות שיש לו. למעשה, חפץ זה המפעיל את הכפיה בציות, ואין הוא מתערב, בדרך כלל, בשאלה האם הציות נובע מהבנה או מפחד. זו נקודת התורפה של תרבות כפייתית. אפילו אם מה שהיא כופה הוא אמת, דרך קבלתו סותרת את הפוטנציאל הידיעתי שלו ובכך משבשת את יציבותו.

אחד מהדברים שניתן להסיק מכך לגבי נזק לא רק ליחידים אלא לחברה האנושית כולה, המורכבת מיחידים, הוא שלא מן הנמנע שכל פיגור חברתי או מחדל של התמודדות נאותה עם המציאות מקורם בשיבוש יכולת הפעולה של החברה בשל הפגיעה ביחידיה – וזו נגרמת בשל הכפיה שמשבשת את יכולתם להתפתח כהלכה.

נתונים נוספים