על רון ארד ואחרים כמותו

 

על רון ארד ואחרים כמותו

היום, יום שלישי, 17 באוקטובר 2000, יום אחרי מפגן האהדה לטייס-נווט השבוי רון-ארד, שבו הועפו 750,000 בלונים כחולים וארבעה מטוסי חיל האויר טסו במבנה חסר כדי לסמל את היעדרו.

בתו של רון ארד כבר בת חמש-עשרה. היא מכירה הרבה טייסים, אך לא את אביה, שכאשר נשבה היתה בת שנה. היא ואמה חביבות חיל האויר – אך מי יודע מה היא ואמה חושבות כשהן לבדן בבית, ללא אב ובעל. הן שותקות – ואין ספק ששתיקתן מסייעת לממסד להמשיך ולהתעלם מחובו המוסרי.

האם יש קשר בין שתיקתן זו של האשה-האם והבת לבין הטיפול המיוחד, העדיפויי, שמקבל רון ארד בתקשורת הישראלית ובמודעות הציבור ביחס לחייל זכריה באומל, למשל? האם אין אנו, כציבור, עלולים לחשוד שהתנהגותן הנאה – כלומר: שתיקתן - של בתו ואשתו של ארד – היא שהעניקה להן קדימות של מודעות ציבורית על פני עניניהן של משפחות השבויים-הנעדרים האחרים שבידי האוייב, במיוחד בהתחשב בכך שאלה האחרונות אינן שותקות?

שנים רבות נכנסים ובאים במשרדי הממשל ובעולם כולו בתחנונים, הפצרות ובקשות, בני משפחות שבויי צה"ל. מדי פעם מסננים ראשי מערכת הבטחון לכיוונן אמירות דו משמעיות שבאות: א. לשכנע שהממשל עושה, מאחורי הקלעים, את כל שביכלתו – ודברים רבים ש"השתיקה יפה להם" למען שבויי צה"ל. ב. לגרום לבני המשפחות להנמיך את קולותיהם ולאפשר לממשל "שקט תעשייתי" שיאפשר לו לעשות את מה שעשה עד היום בענין. יהיה מעשה רב-שנים זה אשר יהיה, הוא מסתכם בתוצאה: אפס.

אז מדי פעם זורק הממשל עצם. העצם האחרונה – מטס מבנה חסר ויום בלונים...

למה נערך המטס החסר לענין רון ארד? כלומר: למה רק רון ארד? מה זה – סוג חדש של "הפרד ומשול" שבא להראות שיש הבדל בין נעדרי צה"ל. האם זו שוב האצולה המושחתת של חיל האויר, מיסודו של הנשיא העלוב לשעבר ויצמן, שבאה להצהיר שלטייס-נווט יש, בישראל ובצה"ל ערך רב יותר מלנעדרים ולשבויים האחרים שבידי האוייב, שהיו "רק" לוחמי חילות שדה? ומי זה שלקח על עצמו להוציא כספי ציבור על מטס כזה? מי מימן את המטס? אם מדובר בענין פרטי, מדוע השתמשו לשם כך באמצעי ציבורי – ואם היתה פה החלטה ציבורית – אז שוב: מדוע רק רון ארד?

אפי אחד, ראש עיריית גבעתיים, רואיין אתמול על ידי התקשורת בקשר לשבוי רון ארד, והעיז לומר שמבצע הבלונים, בו שוחררו אתמול לחלל היקום 750,000 בלונים כחולים ("כחול מסמל חופש") בא לתת לחיילי צה"ל את התחושה שיש להם גב ויש מי שדואג להם אם יקרה להם משהו... לצחוק או לבכות? תחשבו על החייל שיודע שאם יפול בשבי האוייב הממשלה לא תהסס להפעיל את כל האמצעים שלרשותה ובראשם את הנשק האיום, המבעית כל לב – בלון מנופח...

כאזרח שאינו מבין את גינוני המהלכים הפוליטיים הנסתרים, כמי ששואל עצמו מדי פעם מהי מידת הסבל שמטיל, במשך תקופה כה ארוכה, על משפחות השבויים ועל רבים רבים אחרים שאיכפת להם, ממשל כושל, כשהוא משתף פעולה בפועל עם האכזרים שבאויבינו, כשאני מהרהר במצבו הגרוע של חשבון האשראי של מדינת ישראל אצל אחרים שאיכפת להם, ממשל כושל, כשהוא משתף פעולה בפועל עם האכזרים שבאויבינו, כשאני מהרהר במצבו הגרוע של חשבון האשראי של מדינת ישראל אצל ידידיה ואויביה גם יחד, כשאני יודע כי אין, היום, לחיילי צה"ל, שום סיבה להניח כי שולחיו יעשו את הכל כדי להשיבו הביתה, עולה בדעתי רעיון אחד:

קחו את מטוסי המבנה החסר – שהם מטוסי הקרב שעליהם שילמנו אני ורבים אחרים במיטב כספנו המבטא את עמל חיינו, העמיסו עליהם כמות חומרי נפץ שוות ערך לפחות למחירם של 750,000 בלונים ריקים והטילו אותם למקום פשוט מאד – המקום שבו נמצאים מנהיגי האויבים המחזיקים בשבויינו.

נתונים נוספים