כל אזרח כנביא

כל אזרח כנביא

ההוויה הפוליטית הישראלית חדורה ברעיונות רבים שמחלחלים בציבור אחרי שהחלו לטפטף בו ממקורות שלטוניים – כמו למשל שאיחוד הרשויות משמעו חסכון בהוצאות הרשות המנהלת, על אף שמשמעותו האמיתית היא יתר ריכוזיות. מקרה זה הוא אחד מני רבים שבהם משוכנע האזרח – בהשראת הממשל – כי יכול הוא לדעת מתי שומה על יחיד לוותר על רווחיותו בהווה לטובת רווחיות העתיד של הכלל. דוגמה לכך היא נושא העובדים הזרים.

ההתנגדות של אנשי שלומנו לעובדים הזרים מגלה עד כמה הצליחה מדינת ישראל להנחיל בתודעתם את המחשבה שיש לכלל זכות לנהל את חייו של יחיד. זה לא מקרי שחלק משומרי המצוות מתנגדים לעובדים הזרים; הם חדורים כל כך בתפישה שהממשל מקיים את אזרחיו, שנראה להם שעובדים אלה מהווים נטל על כתפי אזרחי ישראל. אך ההיפך הוא הנכון: אם לא היו עובדים אלה רווחיים, הם לא היו בעלי ערך עבור תושבי הארץ ולא היו מקבלים בישראל מעמד של עובדים, מטרה שלשמה הם מגיעים לכאן ממילא.

נמצא שכאשר, מתוך הדאגה המוצהרת לעתיד אזרחי ישראל, אתה מונע את כניסת הזרים, אתה פוגע ישירות בעניני אזרחי ישראל שמעסיקים אותם בהווה. הקרבה זו של ההווה שבו הרווח שיש לאזרחי ישראל הוא בטוח למען עתידם של אזרחי ישראל בעתיד, העלול להיפגע בגלל פגיעה במאגר מקומות העבודה שיימצאו להם איננה מוצדקת אפילו אם היה מדובר בשיקולים שעושה אדם למען עצמו – וקל וחומר כאשר הוא מתיימר להועיל באמצעותם לכלל ופוגע תוך כך באחרים.

התערבותם של אזרחים בענינים של אזרחים אחרים, על יסוד היותם מחזיקים ביכולת לחזות את רווחיות הכלל העתידי על פני היחיד בהווה אומרת שהאזרח מאמין שכמוהו כאיש הממשל, היכול להתנבא לגבי מידת היות רווחיותו של הכלל מסוגלת להיות נצפית יותר מרווחיותו של היחיד בהווה.

נתונים נוספים