אני יודע שאינני יודע

 

אני יודע שאינני יודע

על בעיית ידיעת אי הידיעה

"אני יודע שאינני יודע" היא אחת האמירות הפילוסופיות הנודעות ביותר. מוצאה מיוחס לסוקרטס, אחד מאבות הפילוסופיה המערבית ואחד מחשובי הפילוסופים של העת העתיקה ובכלל.

היום, בעיצומה של תקופה שבה חוברים יחד הענווה העצמית המופרזת של הכנסיה הקתולית, הביטול העצמי שמוצאו בשיטות ההתבוננות של פילוסופיות המזרח והספקנות הפילוסופית המודרנית, נוטים לפרש אמירה זו כספקנית, ככזו שמכירה בקטנותו של האדם – כהצהרה של בעל שכל גדול בקטנותו של השכל, כמו אמר "עם כל חכמתי הגעתי להכיר בכך שאני, בעצם, אינני יודע הרבה".

אני, לעומת זאת, מבין אמירה זו באופן שונה ומשום כך גם כבעלת משמעות הפוכה לגמרי.

"אני יודע שאינני יודע" – בלי קשר לכוונתו הנסתרת של כותבה המקורי – מציגה, על פניה, את עובדת היותה של ידיעת האדם מוחלטת בכל הקשר – גם במצב שבו האדם אינו יודע משהו. במלים אחרות: גם כשאני אינני יודע, אני יודע זאת.

אריסטו הגדיר את האדם כבעל חיים חושב. לפי הגדרה אחרת, האדם הוא יצור יודע; ידיעתו מהווה מאפיין כל כך יסודי שלו, ומבטאת את זהותו ומהותו היסודיים בצורה כל כך חזקה, עד שהוא תמיד יודע – גם כאשר הוא אומר שהוא איננו יודע.

כי האמירה "אינני יודע" היא, בפני עצמה, צורה של ידיעה; "אני יודע שאינני יודע" משמעו גם "אני יודע גם כשאינני יודע" – כי זיהוי מה שאינו ידוע לי הוא חלק מתהליכי הידיעה שלי. המחשבה היא ההיבט הדינמי של הידיעה.

המשך לגישה זו ביטא הרמב"ם, אחד מגאוני החשיבה שבכל הדורות, אשר ציין כי את ידיעת האל, מושג המציין את אחדות הדברים, ניתן לעשות – בגלל חוסר האפשרות "לחרוג" ממנו, רק על דרך השלילה ובכך הציג, למעשה, את פיתוחו של רעיון זה, שמשמעו שהידיעה האנושית פועלת לא רק באמצעות זיהוייה החיוביים אלא גם באמצעות זיהוייה השליליים: מה שהאדם "איננו יודע" הוא חלק ממה שהוא יודע.

תרומתו המפוקפקת של קאנט לעולם החשיבה נחה על הרעיון שקיומם של "הדברים כשלעצמם" אינו ניתן לידיעה – ושכל מה שאנו יודעים הוא רק את ה"תופעות", שהן הביטוי החיצוני של הדברים "עצמם". אך קאנט אינו רואה כי העובדה שהוא אומר שהדברים כשלעצמם אינם ניתנים לידיעה, היא אמירה על טבעם של דברים אלה ומתוך כך - צורה של ידיעתם: כשאתה אומר מה דבר איננו, אתה אומר מה הוא כן.

טעות יסודית של קאנט היא בהנחה שידיעה היא יחס בין שתי מהויות נפרדות – יחס כזה מניח, בשל ההפרדה, עולם חמרי, מה שמלכתחילה אין לו יסוד בהקשר מטפיסי (העובדה שאנו חווים הפרדה ברמת החושים אינה הוכחה לכך שיש הפרדה מבחינה מטפיסית). אין הוכחה פילוסופית לקיום ריק ולכן ההנחה שיש הפרדה – ומכך הפרדה בין יודע לנודע - אינה תופשת. מטפיסית, אין בנמצא הפרדה – וידיעה, כמושג, מייצגת קשר ואיחוד בין יודע ונודע. ידיעה חלקית איננה שוות-ערך לאי ידיעה - וידיעה "מלאה" (מושג לא ברור) איננה הצורה היחידה של ידיעה.

הטעות של קאנט היא בהנחה שהידיעה איננה הכרת התופעות ה"חיצוניות". הוא מפריד בין מה שמופיע לבין המהות, הפרדה שאיננה לגיטימית מבחינה פילוסופית כי אין לה שום משמעות מעשית (שמשמעו אי קיום משמעות שמשמעו אי קיום) – ובנוסף לכך מניח שהתופעה היא "רק" חיצונית, פונה אל החושים - ושהמהות ה"אמיתית" כוללת "פנימיות". בדבריו גלומה שאיפה לידיעה נטולת זהות (כפי שניסחה זאת גם אין ראנד) – ידיעה ללא יודע – והנחה שידיעה מלאה היא כזו שתופשת את כל המהות הנודעת. ברעיון של ידיעה נטולת זהות הוא מכחיש את מושג הידיעה האנושי עצמו ובכך ממוטט כל אפשרות להבנת ידיעה בכלל; אם ידיעה איננה מה שאנו מכירים כידיעה, אז מהי?

למעשה, גונב קאנט את מושג הידיעה עצמו על ידי כך שהוא משכנע אותנו באי-ידיעה; אך אי ידיעה, בכל רמה שהיא, נובעת ממושג הידיעה עצמו. ללא תפישת "ידיעה" לא ניתן לתפוש "אי ידיעה".

לסיכום, ההפרדות השונות בין הדברים כשלעצמם ותופעותיתיהן החיצוניות, בין ידיעה אמיתית לבין ידיעה מזוייפת, בין ה"חוץ" וה"תוך", בין החושים והשכל, אינן תופשות באמת כשמדובר בידיעה. לא רק שאין להן משמעות אמיתית, אלא שהן מאיימות לפגוע ביסוד כל התפישה האנושית כולה – וזה גם מה שהן מצליחות לעשות לאנשים אינטיליגנטיים רבים, שאיתרע מזלם ונתקלו בטיעוני הפרדה אלה. בפעם הבאה שאתה פוגש קנטיאן שאומר לך שכל מה שאנו יודעים הוא רק את ה"תופעות החיצונית", שאל אותו אם את התופעות החיצונית אנחנו יודעים "באמת" או רק את התופעות החיצוניות של התופעות החיצוניות – כי אם איננו יכולים לדעת שום דבר "כשלעצמו" מאין לנו שמה שאנו רואים הוא התופעות "כשלעצמן"?

והערת איור לסיום: האם אין בגישה הקאנטיאנית משום היסוד לסברות שונות הרסניות בחברתנו אנו, כמו, למשל, שאין אנו יכולים לדעת את האמת האמיתית – או שמאחורי תעלולי שודדינו וסוהרינו הפוליטיקאים יש תמיד "דברים כשלעצמם" כלשהם שאיננו יודעים כי אנו, ה"קטנים", מכירים רק את ה"תופעות החיצוניות" – את אלה הבאים לפגוע בנו ואלה הגורמים לנו סבל, אשר אינ האמת ה"אמיתית" אלא רק כיסוייה ושבעצם, סביר להניח שמאחורי "הטעיית החושים" של הסבל, יש בכל מה שקורה תועלת עצומה שאיננו יכולים להבינה כי איננו חודרים לעבי הקורה של "הדברים כשלעצמם"...

גם אם התיאוריה של קאנט לא כיוונה את האדם המודרני לסוג זה של עבדות מחשבתית (ומכך לעבדות מעשית), אין ספק שהיא הכשירה לה את הקרקע.

נתונים נוספים