לקרוא לרוח בשמו

לקרוא לרוח בשמו

עבור אנשים רבים, ילדים בכלל וילדיהם בפרט מהווים את המחשת הרוח לפחות במונחים של השקעת משאבים, שכן לא ניתן להסביר את הקשר, האחריות וההשקעה שנותנים לילד במונחים חומריים בלבד. בניגוד לכך נמצאת המחשבה המוטעית נפוצה היא שמכיוון שניתן לפרק כל מהות למרכיבי חומר, אז כל המהויות הן, בעצם, חומר.

פגיעתה הראשית של גישה זו היא הכחשת קיום הרוח ע"י "אכילת העוגה ושמירתה שלמה": בליעת הרצון, האהבה, הבחירה, השאיפה, המחשבה ושאר היבטי הרוח ע"י מושגי חומר. הרי אם אמרנו על כל אדם שהוא מורכבות אטומית בעלת מספר מרכיבים מסוים, אין ביכולת אמירה זו לבטל את העובדה שאיננו מבטאים את מהותו.

כשאנו קוראים לדברים בשמם הרי אם שמם נכון הוא פועל גם כמושג. ככזה הוא מציין לא רק את היבט המציאות שלהם (את העובדה שהם נמצאים) ולא רק את ההיבט החומרי שלהם (כמות, זמן, מידה, נפח, וכיו"ב) אלא את הקשרם המלא, הכולל חיים, כלומר, פעולה תכליתית.

מבחינה זו, הקריאה לילד בשמו היא קריאה אשר איננה מתייחסת רק לזיהויו כיחיד פיזי אלא כזיהוי של רוחו. שמו של הילד, מעבר לכך שהוא קולע למהותו הגופניות, הוא הדרך שבאמצעותה מתיחסים גם – ולמעשה בעיקר – למאווייו, רצונותיו, שאיפותיו ומכלול ערכיו, שסיכום כולם הוא רוחו.

נתונים נוספים