על אשמה ואחריות

 

על אשמה ואחריות

שאלת ההבדל והגבול בין אחריות לאשמה מתבררת על ידי השאלה "מה קורה אם אדם אחד פגע באדם אחר מבלי להתכוון לכך?" תפקיד בית המשפט הוא לברר את הכוונה. באם היתה כוונה, יש אשמה - ואם לא היתה כוונה, יש אחריות.

האחריות משמעה שגם אם לא היתה כוונה מצידו של מי שפגע לפגוע, עדיין מוטל על האדם הפוגע לשקם את אשר הרס בטעות או לפצות את הנפגע; שיקום ההרס, תיקון המעוות ותשלום על נזקים מייצגים את ענינו המוסרי של האדם המוסרי; אדם מוסרי לוקח על עצמו את האחריות למעשיו – וגם לטעויותיו.

במקרה שיש גם כוונה, יש גם אשמה – ואז, בהקשר חברתי מסויים, יש גם עונש. העונש יכול לכלול גם תשלום על הפגיעה, במיוחד אם אין התרבות שבה בוצעה הפגיעה רואה את תפקידו של הצדק רק כחינוכי.

וחשוב, בהקשר זה, להדגיש כי בירור מפורט של סוגיה זו ברמה מעשית יכול להתקיים אך ורק כשמדובר ביחסים בין בני אדם יחידים. בכל הקשר שבו מדובר ביחסים בין לא יחידאיים, כמו כאלה הקיימים בין קבוצות או אומות, תעלה – לצורך בירור – שאלת מידת ייצוגיותו של מי שפגע קבוצה כלשהי, בין אם את הקבוצה שבשמה עשה את מעשהו ובין אם מדובר בקבוצה שבה פגע. בכל מקרה כזה יצטרך להתברר גם היחס בין האמת האובייקטיבית לבין המידה שבה אמת זו מקובלת מבחינה תרבותית ומוסרית על ידי המעורבים.

אם ניקח, למשל, סוגיה נפוצה במלחמות, שבהן יכולה הטלת פצצה לקטול המוני בני אדם, מה שנעשה במלחמות רבות בטיעון שהדבר מוצדק כדי למנוע פגיעה מקבוצות בני אדם אחרות, מציג הצדק את האחריות לפגיעה כשייכת, בכל מקרה, לצד שפתח במלחמה לא צודקת – ולפיכך יהיה משום צדק בפגיעה ביוזמיה של המלחמה ואף במשתפי הפעולה עימם על יסוד היות הדבר שקול למעשה של רצח.

מאידך, אם לא מדובר בפעולה מתוכננת ומכוונת לפגיעה, אלא בתאונה, לא יהיה הבדל עקרוני בין מעשה כזה שהרג יחידים לבין כזה שהרג אלפים – אך האחריות תחייב את הפוגעים בתשלום גבוה יותר.

נתונים נוספים