הכוח והמוח

הכוח והמוח

(בין הזמני לנצחי)

עוד מזמן שהיינו ילדים נהגנו לשמוע את המלים "לא בכוח אלא במוח" כהכוונה כוללנית אשר מציבה את יכולת המחשבה שלנו כעולה ביסודה על יכולתנו הגופנית. למעשה, אף כי לעתים קרובות קורה שדווקא הכוח הקיים במצב מציאותי מסויים מנצח את ה"מוח", כלומר את הביטויים הרוחניים של האדם, הרי שמבחינה עקרונית הדבר נכון; אם נבין את האמירה "לא בכוח אלא במוח" על יסוד מטפיסי, הרי שמדובר בנוסחה שלמעשה קובעת כי במידה ומבינים את מושג ה"המוח" כביטוי של הרוח במציאות ואת ה"כוח" כביטוי של החומר, אז הרוח באמת חזקה יותר מה"כוח" בכל הקשר.

כי למעשה, על אף הדרך הפשטנית שבה מבוטא העקרון, במציאות המלאה (שבפילוסופיה מתייחסים אליה באמצעות המושג "מטפיסית") נמצאת הרוח תמיד ביסוד כל התופעות העובדתיות של העולם – ובכלל זה עובדות הטבע, החומר והחיים הגופניים. בעולמו של הלא מאמין מדובר בכך שיש מחשבה, רעיון, תכנית או מהות מופשטת אחרת ביסוד כל תופעה מסויימת בעולם – ובעולמו של האדם המאמין קרויה מהות רוחנית זו אלוהים. בכל מקרה, מדובר במה שקובע את מה שמתרחש במציאות.

בהקשר עקרוני זה לא מדובר רק במה שיש לו כוח יותר מהחומר או מה שגובר על כל מהות פיזית, גופנית או חומרית, אלא מה שיש לו את הכוח בכלל. כלומר: במציאות, הכוח שייך לרוח, וזו מפעילה את כל מה שקיים. הכוח הקיים בכל המוחשי במציאות מבוטא על ידי הרוחני, שאיננו מוחשי. דרך נוספת להצהיר על הענין היא שהכוח בכלל הוא רוחני – לא "יותר" רוחני מרוחניות אחרת אלא בכלל.

ההשלכה של רעיון זה – ולמעשה של כל רעיון מעשי – כשמו כן הוא: לעשיה. רעיון רציני הוא עמוק ומכוון את תודעת האדם החושב להבנה כי לא רק שה"מוח" הוא מבחינה עקרונית מה שיש בו יותר אפשרויות משיש ב"כוח" אלא שלמעשה הבחירה בו היא הבחירה במקור הראשוני של המהות החיה על פני ההיבטים המשניים של קיומה. במובן זה מעשיותה של הרוח היא ראשונית ביחס למשניותם של ישומיה ולפיכך יש להעדיף עקרונית את הרוח על החומר.

בעיצומה של מלחמת הקיום יש ברעיון זה עומק מיוחד, שכן הוא מהווה הצהרה על כך שמה שהוא בעל כוח מכריע בעימותים המתחוללים במציאות איננו הכוח הפיזי אלא מה שביסודו. בהקשר זה חשוב לזכור כי בשל היות מימד הזמן חלק מעולם התופעות עלול רעיון של אמת לארוך זמן עד שיגיע לכלל יישום, אך הוא לא ישתנה בנכונותו בעולם. יתכן שילד שלומד חשבון, למשל, יזדקק לזמן רב עד שיגיע לפתרון הנכון, אך בסופו של דבר לא יהיה זה פתרון השונה מנוסחת האמת המתימטית, שהיא ש"תנצח" בסופו של דבר.

יישומיה של נוסחה עקרונית זו יתבטאו המאבקים של עולמנו, כמו זה שמכוון את האדם להגיע להימצאותם בעולם של טוב, אמת, וצדק. בשל היות כוחם של ערכים אלה גדול לאין ערוך על המכשולים שנמצאים בדרכם, הרי שתמיד, בסופו של דבר, תהיה ידם על העליונה. במונחים של מאבקי העולם האנושי מצביע הדבר על התחום שבו כדאי לאדם להשקיע את משאביו אם הוא מעוניין לנצח.

כך, למעשה, בכל תחום של חיים, מנצחת המחשבה ארוכת הטווח את זו הקצרה ממנה, כי היחס בין שתיהן הוא אותו יחס שקיים בין ה"מוח" וה"כוח": בגלל שרוחו של האדם שולטת בזמן רב הרבה יותר מאשר גופו, מובטח הנצחון ל"מוח". זו גם הסיבה שפעמים רבות אנו שומעים על כך ש"נדרש זמן" כדי להצליח – וספרי הלימוד שלנו מלאים בדוגמאות מחייהם של בני אדם גדולים, אשר צפו אל מעבר לזמן חייהם ויצרו דברים שהתגלו כטובים, נכונים ומועילים שהצליחו רק אחרי מותם.

לפיכך אופייני לבני אדם גדולים (ולכך מתאים במדוייק הביטוי "שאר רוח") להשקיע את מאווייהם ואת משאביהם בדברים שלעתים קרובות יקרה שיוכלו לראות את מעשיותם החיובית בחייהם רק לעתים רחוקות. זה יהיה נכון לגבי כל דרך ארוכה שתבטא בפועל את כוחם של ערכים נצחיים כמו הצדק, היופי או הטוב, על אף שהעולם המוחשי יראה שבשלב ראשון ולטווח קצר אין להם סיכוי. לפיכך, בהקשר זה, יש לזכור כי היחס הנכון ביניהם לבין הטעויות, המשגים והכשלונות הוא בדיוק כיחס שבין הנצחי והזמני: אל מול ההתנגשות והעימותים הקיימים בין גורמים חומריים במציאות מה שמהווה את הגורם המכריע היה תמיד הזמני.



 

נתונים נוספים