לשרוק ברוח

לשרוק ברוח

 

לעתים מזומנות קורה שאדם מוצא את עצמו "שורק ברוח", כלומר נושא את קולו במצב שבו אין הוא נשמע. משמעות הביטוי העממי "לשרוק ברוח" היא לבצע פעולה אשר מאבדת את כוחה, משמעותה ותוצאותיה לנוכח קיומה של תופעה חזקה בהרבה אשר, למעשה, הופכת אותה לחסרת משמעות בחשבון הכללי.

 

במציאות החברתית במיוחד, מסמנים באמצעות הביטוי "לשרוק ברוח" בני אדם הלוחמים מלחמות אבודות (גם כאשר הם עושים זאת למען הצדק) ומכלים כוחותיהם לריק אל מול כוחות עדיפים, במיוחד כאשר מדובר בדברים המהווים הצהרות או אמירות שלא ניתן לשמען בגלל שאין קולותיהם עזים דיים במציאות הדעות, המחשבות והמחוות הרבות הקיימות בציבור.

 

אמירה עממית נפוצה אחרת התואמת דבר זה היא "אתה צודק אבל לא משכנע" שניתן להבין את כוונתה כאמירה המופנית כלפי מי שמחד מחזיק באמת ובצדק אך מאידך אין דבריו חזקים דיים כדי להפוך לעובדה מציאותית, או שאין לו די כוחות יישום וביצוע כדי להביא את רעיונותיו לידי קיום ממשי.

 

לכאורה, סוג כזה של ביקורת נשמע מציאותי, מעשי ואף מועיל, אך במציאות העובדתית – שבה רבים הם הקולות שהיו קטנים ביחס בזמן הופעתם לראשונה (ולפיכךלא נשמעו ולא השפיעו), אשר הפכו עם חלוף הזמנים לישויות רבות עוצמה והשפעה – יש ל"שריקה ברוח" לעתים מזומנות מעמד של חזון, נבואה או תכנית שמוכיחים את עצמם ביחס ללהג הציבורי הכללי ככאלה שדווקא הם יכולים להטיל על כף המאזניים משקל שדי בו כדי לשנות את פני הדברים.

 

למעשה, רבים הם הרעיונות החלוציים אשר בתחילתם לא רק שלא נתקבלו על דעת בני האדם אלא אף שיוו להוגיהם ולממציאיהם בציבור תדמית של בני אדם לא מעשיים, החולמים חלומות לא מציאותיים, שלעתים הם הוזים ולעתים אף מטורפים.

 

בימינו המסוכסכים יש מעמד מסוג זה לעתים קרובות אף למקומה של מחשבה הרואה את האדם כחיובי, כי בני האדם בחברה הנוכחית רגילים לראות בו תכונות שליליות. לא מדובר רק בגישה מוסרית, הרואה את האדם כיצור בעל גישה חולנית אשר מעדיפה ערכים שליליים וכבעל טבע הנוטה לגרימת נזקים לעצמו ולאחרים, אלא כחדל-אישים, במיוחד בתחום יכולות העשייה שלו.

 

הפילוסופים בימינו מעלים על נס בכל הזדמנות את חוסר הידיעה האנושי, את חולשתו ביחס לעולם הטבעי ואת אי יכולתו לבחור ולקבוע את עתידו. הם גורמים בכך בצורה לא ישירה להתפשטות ההנחה הקיימת בדעתם של רבים כי הגזע האנושי נועד לחיות תחת גזירה של סבל קשה, אשר הוטלה עליו משחר ימיו כעונש על חטא בל יכופר.

 

דבר זה גורם לחלק גדול מן האנושות לייחס את סבלותיו הנובעים מבחירותיו המוטעות לגורל אכזר המניח שאין האדם יכול לדעת את האמת וממילא לבחור בה או בצדק – שלא לדבר על כך שאף האדם הבריא בנפשו לוקה לעתים קרובות באמונה אשר איננה מתירה לו ליהנות מחייו, כי היא כוללת את הרעיון שכל הישג, גם אם הוא בבירור גורם הנאה ומביא תועלת  בהווה, הוא כזה אשר יביא בעתיד לבעליו אכזבה וחיוב לשלם על הנאתו במטבע של תסכול.

 

כדי להילחם באמונות טפלות אלה, המניחות שהאדם קטן, חלש ורע, יש לזכור שעובדות המציאות מוכיחות מדי יום את ההיפך: את גדולת האדם, כוחו וטובו;  עובדות אלה כוללות ראשית לכל את יכולותיו הרוחניות שבראשן כושר הידיעה, המחשבה והדמיון, שעליהן הוא מבסס את בחירותיו, שאיפותיו וקביעת תכליותיו. כל אלה משתתפים ביצירה האנושית הרבה המתחוללת עלי אדמות, המכוונת על ידי כל יחיד להגברת שליטתו בחייו. בכלל זה מחזיק האדם ביכולת להועיל לחבריו ולבנות ביחד עימם עולם של אמצעים שמאפשרים לו להתקיים ולהביא לידי קיום את מימוש הטוב, הצדק והאמת שבה הוא מאמין.

 

כשהוא מונע על ידי הנאות הקיום, נאבק האדם לבנות חיים שבהם הוא קורא תגר נגד תפיסות של ייאוש, עליבות וחוסר-אונים, אשר לעומת המציאות האמיתית חסרות הן כל בסיס עובדתי יציב במציאות. בהקשר זה נושא האדם את קולו תדיר כדי להציג את הטוב בעולם כעולה לאין שיעור על הרע. באמצעות יכולותיו בתחום הרוח שמאפשרות לו ללמוד, ללמד ולשיר את הנראה לו נכון ויפה יכול האדם לשאת את דברו ברמה כשהוא מהלל את מעשה הבריאה שחייו שזורים בו.

 

ועד כמה שנמשל הדבר לשריקתו של האדם, אין זו מיטשטשת ברוח אלא להפך: היא נישאת ביחד עם הרוח כי היא, רוח האדם, מהווה את לב לבה של הרוח הכללית הנושבת בעולם.

 

רוח האדם איננה שריקה דלה ביחס לשום רוח אחרת – ודבר זה נכון לגבי רוחו של כל אדם, כי לכל רוח יחידאית, השייכת לאדם יחיד כלשהו עלי אדמות, יש כלים, מאפיינים ותכונות המיוחדות רק לה בעולם, אשר רוח אחרת יכולה להצטרף אליה אך לעולם לא להכחיש את קיומה בעולם.

 

רוחו של היחיד היא כחליל ייחודי שיש לו הן יופי מיוחד משל עצמו והן יכולת לחבור לתזמורת של כלים אחרים ולהשתתף עימם בנגינה משותפת כדי לחזק את ההרמוניה והשילוב של כולם לכדי סימפוניה אדירה של צלילים רבים המשמיעים יחדיו את קול שריקתם הנפלאה. כמו שיודע כל אדם המאזין לנשגב שבמוסיקה הגדולה, אין שריקתו של החליל – ויהא זה הקטן מכולם – נשמדת בחביון צלילה של התזמורת הגדולה אלא להיפך: בולטת תמיד ומעשירה ביופיה את כלל הקולות.

 

כפי שמגלים אנו לא פעם, הרי אף שנכון שפעמים רבות אין קולו של זה ששורק ברוח נשמע, הרי שאם דבריו של האדם היחיד – קטן ככל שיהיה – הם דברים של אמת, טוב וצדק, אין שריקתו חסרת טעם. תמיד יש מקום לכל שריקה של ערך ושומה על כל אדם לדעת כי שריקתו ראויה להישמע ולעולם לא להפסיק לשרוק אותה.

 
 

נתונים נוספים